על אף חיסולו של נשאת מלחם שמונה ימים לאחר הפיגוע שביצע בתל אביב, האירוע כולו לא ייזכר כמוצלח במיוחד עבור מערכת הביטחון. ברמה הטקטית, נתגלו לא מעט בעיות סביב הפיגוע. ראשית, ברמת המודיעין: ייתכן שהרוצח פעל לבדו וגנב מאביו את נשקו, אולם גם בשעה זו אנו עדיין מתקשים להבין מדוע החזיק האב ברישיון בתת-מקלע גם לאחר שהבן נשאת ניסה לחטוף נשק מחייל. לאחר הפיגוע, כאשר היה ברור כבר שהרוצח נמצא באזור ואדי ערה עם אינדיקציות ברורות למדי כבר ביום שישי בערב, לקח לא מעט זמן להגיע אליו, על אף שהוא הסתתר בין היתר במקומות צפויים: בית ששייך לבת משפחה שלא התגוררה עוד במקום.
הדבר מזכיר את חוטפי ורוצחי שלושת הנערים, שקברו אותם בחלקה השייכת למשפחתו של אחד מהם באזור חברון וגם הסתתרו במבנה השייך לחמולה. כלומר, המבוקשים מוצאים מסתור פעמים רבות במקומות שאותם הם מכירים. לכן לא ברור מדוע לקח שמונה ימים להגיע אל מלחם.
חיסול המחבל מתל אביב || סיקור מיוחד:
אמו של שמעון רואימי על חיסול המחבל שרצח את בנה: "סגירת מעגל"
סיוע לרצח והתאגדות בלתי-חוקית: חמישה חשודים במעורבות בפיגוע בתל אביב
הביקורים בדירת המסתור והסריקות הסמויות: כך תכננה המשטרה את חיסול המחבל
ברמה האסטרטגית, כלל לא בטוח שמדובר ב"מפגע בודד". על אף שרמת הפריסה המודיעינית של השב"כ בגדה המערבית טובה עד מצוינת, כמו גם בקרב ערביי ישראל, הרי שיש קושי אמתי של כל קהילת המודיעין להתמודד עם האתגר הבלתי אפשרי הזה. אלו הם אותם זאבים בודדים שמוצאים לעצמם את כלי הנשק ויוצאים ביום בהיר אחד לעשות פיגוע ללא התרעה מוקדמת.
לשב"כ היו לא מעט הצלחות בשבועות האחרונים בסיכול מה שנהוג לכנות "תשתיות טרור". הבעיה היא שכיום יש עוד ועוד מקרים של מחבלים שאינם נסמכים על תשתיות וכל יום שעובר בשטחים נותן לנו דוגמאות חיות לכך. וכמובן התנהלות משטרת ישראל, שבעיקר נתנה תחושה לאזרחים כאן של התעלמות וחוסר התייחסות להיסטריה שנוצרה כאן בימים לא פשוטים של חוסר ודאות.
ואולם מעבר להתמודדות של מערכת הביטחון, שוב עולה כאן הבעיה הקשה עוד יותר: התמיכה שלה זכה הפיגוע בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. נכון, לרוב נשמעו גינויים, גם בקרב שכניו של מלחם. עם זאת, ברור כי הרוצח קיבל סיוע לא רק מבני משפחתו, אלא גם מצד אנשים אחרים שהכיר ברמה כזו או אחרת. לא ברור גם כיצד הגיע ביום ביצוע הרצח מתל אביב לוואדי ערה ומי סייע לו בכך. וכמובן, לאחר חיסולו, אותה הפגנה - אמנם מצומצמת - של צעירים ערבים שקראו "בדם ואש נפדה אותך יא שהיד". למי שאינו זוכר, מדובר באדם שרצח לא רק שני יהודים, אלון בקל ושמעון רואימי, אלא גם ערבי תושב לוד, נהג המונית אמין שעבאן.
כשערבי רוצח ערבי
התגובות נעו בין התנערות רפה לתמיכה גורפת. חמאס, כצפוי, אימץ את הרוצח לחיקו, הרשות הפלסטינית גמגמה - קראה לו שהיד אך סירבה להעניק לו מעמד של כזה, שמעניק סיוע כספי מסוים - ודאעש כבר מיהר להכריז שמלחם הוא אחד מאנשיו. במודעה שפורסמה ברשת, שלא ברור כלל מה מידת מהימנותה, הוכתר מלחם כשהיד של הארגון באדמות 48'. השאלה הגדולה שצריכה להטריד כאן את כולם, יהודים וערבים, היא אם מלחם עלול "להדביק" צעירים אחרים בתוך ישראל ולתת להם השראה למעשים שכאלה. אם חלילה יתרחש כאן אירוע דומה, המצב הנפיץ גם כך בין ערבים ויהודים עלול להסלים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, ישלמו את המחיר.
וכמעט כמו תמיד, קולה של ההנהגה הערבית הישראלית לא נשמע בבירור ברגעים כאלו. חברי הכנסת שידועים בהתלהמותם נגד הרג פלסטינים כאשר נעשה הדבר בשוגג בידי חיילים ישראלים, עברו לדום שתיקה כאשר מדובר ברצח ערבי בידי ערבי. נכון, חלקם גינו את הפיגוע עצמו. אך מאז חיסולו של מלחם אף אחד מהם לא התייצב מול המצלמות וקרא לציבור תומכיו להוקיע אנשים ותופעות נוסח מלחם מהחברה הערבית בישראל. למה? כנראה זה לא טוב לפוליטיקה שלהם לגנות רצח ערבים בידי ערבים. יהודים שהורגים ערבים זה כבר סיפור אחר.