משטרת התלונות: האם פייסבוק באמת הרגה את ההליך הפלילי?

התפטרותם הזריזה של חברי הכנסת ינון מגל וסילבן שלום בגלל האשמות ברשת ובתקשורת מעלה את השאלה: האם מסלול השיימינג נהפך למסלול עוקף משטרה? הפרשן משה נגבי לא מתרגש: "אם איש ציבור מתפטר כי הוא מרגיש שהציבור לא רוצה אותו, זה תהליך דמוקרטי בסדר גמור"

כתיבה ועריכה: הילה קובו, צילום: ארכיון, שלומי יוסף, חטיבת דובר המשטרה, תחקיר: אסתי סדקה, מעצב גרפי: אביחי ברוך, עריכת וידאו: מאיה בן ניסן

(בווידאו: וואלה! הבנתי על חקירת הטרדות מיניות בישראל)

עוד בוואלה!

באנו לחגוג באשקלון עם מסעדת כולנו

יוליה פריליק-ניב
לכתבה המלאה

באמצע העשור הקודם יצא העיתון "מעריב" בקמפיין נגד השחיתות שפשתה בקרב נבחרי ציבור ובעלי שררה אחרים. הקמפיין, שסיסמתו הייתה "איפה הבושה", עורר תהודה עצומה. "עברתם כל גבול", האשים המאמר שהיה ליריית הפתיחה שלו. מאז החליף העיתון כמה בעלים, נסגר ונפתח שוב; לא מעט אנשי ציבור עמדו לדין, נחקרו באזהרה וחלקם הורשעו בפלילים והתפוגגו מהחיים הציבוריים. לא היה לזה שום קשר לבושה, אלא לתוצאות ההליך הפלילי ולסנקציות שהוא מביא עמו. עם זאת, נדמה שדווקא באחרונה הבושה זוקפת את ראשה, גם אם בינתיים המונחים השתנו מעט. כיום קוראים לזה "שיימינג" – תופעה של ביוש ברשתות החברתיות. לרוב, הביוש הפומבי נתפס כפעולה שלילית, ומנגד יש הטוענים כי הוא מסיר מחיצות שבעבר אפשרו לטייח התנהגות לא ראויה. האם זה מה שיחזיר לנבחרי הציבור את הבושה?

שני פוליטיקאים מבטיחים הלכו הביתה החודש, אף שלא נדרשו לעשות זאת מתוקף שום הליך פלילי - בינתיים. ינון מגל ממפלגת הבית היהודי (לשעבר העורך הראשי של וואלה! NEWS) עזב את הכנסת בשל הסערה שעורר פוסט שעיתונאית וואלה! NEWS רחלי רוטנר פרסמה בפייסבוק. רוטנר כתבה כי זמן קצר לאחר שעזב את תפקידו באתר, בעיצומו של קמפיין הבחירות של מפלגת הימין הדתית, אמר לה מגל: "אני חושב על הציצי שלך והתחת שלך". בעקבות זאת, סיפרו נשים נוספות על פניות מיניות לא רצויות מצדו של מגל ואף על מעשים חמורים יותר לכאורה. הפוליטיקאי הטרי מיהר להגיב לפוסט של רוטנר בטענה שמדובר ב"פנייה למחוזות השיימינג". אחרי פרסום העדויות הנוספות ולאחר שהמשטרה החלה בבדיקתן, החליט מגל (או שמא עזרו לו להחליט?) להתפטר. הצעד הזה זיכה אותו בתשואות מימין ומשמאל, על שעשה את הדבר הנכון.

הלכו הביתה. ינון מגל וסילבן שלום (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הפורש השני הוא כמובן שר הפנים לשעבר, חבר מפלגת השלטון סילבן שלום. הטענות על כך שהטריד מינית נשים שעבדו עמו צצו עוד בזמן ששלום שקל להתמודד לנשיאות המדינה. לאחר שפרטים חדשים על תלונה שעליה חלה התיישנות פורסמו בעיתון "הארץ", הסוגיה שבה ועלתה לסדר היום הציבורי והובילה לגל של עדויות נוספות. אף אחת מהנשים לא פנתה למשטרה, ולמרות זאת החליט שלום להתפטר, לאחר שמדי יום נחשפו עוד ועוד סיפורים של נשים שטענו כי הוא הטריד אותן. בשני המקרים, זה של מגל וזה של שלום, העדויות הובאו לידיעת הציבור דרך פייסבוק או דרך התקשורת, ולא נמסרו למשטרה.

גם המקרה של עמנואל רוזן התנהל על פי תסריט דומה: באפריל 2013 פרסם תא העיתונאיות קריאה לנשות תקשורת שהוטרדו מינית על ידי איש תקשורת בכיר, למסור עדות על כך. עיתון "הארץ" הצטרף למהלך ופרסם שבידו עדויות של יותר מעשר נשים הטוענות שרוזן הטריד אותן מינית.‏ שוב, אף אחת מהנשים לא התלוננה במשטרה. לאחר פרסום התחקיר, פנה תא העיתונאיות להנהלת ערוץ 10 בדרישה להשעות את רוזן עד לבירור העניין.‏ רוזן הכחיש את הטענות, אך הודיע על יציאה לחופשה, ובמקביל הופסקה עבודתו בכל כלי התקשורת בהם הועסק. נפתחה חקירה פלילית, אך לבסוף התיק נגדו נסגר. עד היום לא חזר רוזן לעמדת הפרשן הבכיר.

"אנשים לא מתלוננים גם כשפורצים אליהם הביתה"

"יצאתי נגד סיפורי שיימינג שנראו לי לא הוגנים ותמכתי בכאלה שנראו לי הוגנים. כל מקרה לגופו"

המקרים האחרונים מלמדים כי נוצר כאן הליך מקביל – נשים שאינן מתלוננות במשטרה אלא פונות לתקשורת או לרשתות החברתיות ובכירים שנאלצים לוותר על תפקידם המכובד לאחר ההד הציבורי שנגרם מהפרסום. ההליך הזה מתנהל במרחב הציבורי ומוכרע עוד בטרם הגיע לבית משפט. האם זה דבר רע? לא בטוח.

"השיח הפלילי לא תמיד רלוונטי", אומרת רחלי רוטנר. "עידן הפייסבוק הביא אתו רמה חדשה של שקיפות, שבה ההיבט הפלילי הוא לאו דווקא פקטור. כשגולש מפרסם פוסט על מוצר גרוע שרכש או שירות גרוע שקיבל, זה לא תמיד עניין למשטרה או לבית המשפט או למועצה לצרכנות, אבל בכל זאת יהיו לפוסט השלכות ציבוריות, גולשים ישתפו את הפוסט ויחליטו לא לקנות את המוצר. ומה שנכון לגבי תאגידים נכון גם לגבי אנשים, בעיקר אם הם דמויות ציבוריות. לפעמים יש דברים שצריכים להיות ידועים לציבור, למרות שהם לא מצדיקים תלונה במשטרה או תביעה. אם מישהו יראה רב מפורסם הולך לקולנוע בשבת, רב שעושה את הונו הפוליטי והכלכלי על סמך אדיקותו הדתית, זה יכול להצדיק פוסט בפייסבוק בבחינת 'זכות הציבור לדעת' למרות שאין בזה שום דבר פלילי ואולי אפילו עיתונאים יימנעו מלפרסם את זה בגלל המחשבה ש'זכותו לעשות בשעות הפנאי מה שבא לו'".

עם זאת, רוטנר מבינה גם את הצד השני. "האם זה פותח פתח להשמצות ולשון הרע? כמובן. כמו כל כלי דמוקרטי, גם שיימינג יכול לשמש לעשיית צדק אבל גם למטרות הפוכות. לכן זה כן חשוב לקיים את הדיון הזה בגבולות חופש הביטוי והשיימינג, והוא אכן מתנהל בשנים האחרונות. אני עצמי יצאתי נגד סיפורי שיימינג שנראו לי לא הוגנים בזמנו ותמכתי בכאלה שכן נראו לי הוגנים, כי מדובר בנושא מורכב ואי-אפשר לפסוק באופן טוטאלי אם שיימינג אסור או לא. כל מקרה לגופו, תלוי מי משתמש בכלי הזה ואיך ולשם מה".

"אין מספיק הגנה לנשים שמגישות תלונה. הפנייה לתקשורת לא מאיינת את מהות התלונה"

אז למה נשים לא מתלוננות במשטרה? "אנחנו יודעים שאנשים לא מתלוננים אפילו כשפורצים להם לבית כי הם חושבים שהמשטרה לא תעשה כלום", מסביר הפרשן המשפטי של רשת ב' משה נגבי. "בעבירות מין יש רתיעה נוספת: אנשים לא סומכים על המשטרה, בייחוד לא בימים אלה כשרואים שצמרת המשטרה עצמה לוקה בשוביניזם ובסקסיזם. אנשים פוחדים מסגנון החקירה, חוששים שישפילו ויבזו אותם".

באופן מפתיע, גם ניצב בדימוס משה מזרחי – ח"כ לשעבר ובעיקר שוטר לשעבר שהתקדם בארגון עד לתפקיד ראש אגף החקירות – מסכים עם הדברים. "בעיני זה בסדר שנשים בוחרות להעלות את הדברים בדרכים אחרות, לאו דווקא תלונה במשטרה. במידה מסוימת משום שזו במה נוחה יותר. אלה נשים שחיות, איך נאמר זאת בעדינות, עם טראומה מהאירוע, והן מבינות שלא מדובר באנשים מהשורה אלא בבעלי כוח. הן תופסות את המטרידים באופן מאיים.

"לא אכחיש - פעם התייחסו לנשים האלה כעוד מוצג; היום יש במשטרה אנשים מיומנים שאמורים לטפל בהן, יש מעטפת שעוטפת ומלווה ובאופן יחסי למה שהיה פעם זה שיפור. פעם נשים שהתלוננו אכן היו 'נאנסות פעם שנייה' בחקירת המשטרה, אבל זה תוקן כי השקענו הרבה עבודה כדי שלא יתייחסו למתלוננות כאל מוצג משפטי אלא כקורבן.

"הרעיון הוא שיש מעשים שהמדינה מענישה עליהם, בין אם הקורבן רוצה ובין אם לאו"

"רובן לא יודעות להתמודד עם הטראומה שהן נכנסות אליה: ראינו מה עברו הנשים בתיק קצב ומה עשו לחיילת של חייים רמון - איך שלא מביטים על זה, למתלוננת הפוטנציאלית זה לא עושה הרבה נחת. לדעתי אין מספיק הגנה על הנשים כשהן נכנסות למסלול המשטרתי, אבל העובדה שהן פונות לפייסבוק או לתקשורת לא פוסלת או מאיינת את מהות התלונה".

"הדרישה לתלונה במשטרה מופרכת", נגבי מוסיף. "זכותו של אזרח להתלונן, וטוב שכך, כי חשוב להביא למשטרה מידע. עם זאת, תלונה היא רק אמצעי להבאת מידע, וכל הרעיון של המשפט הפלילי הוא שיש מעשים מסוימים שלמדינה יש עניין להעניש עליהם בין אם הקורבן רוצה ובין אם לא. זה לא עניין פרטי של הקורבן - זו פגיעה בחברה, במדינה. אין שום הבדל בין תלונה לבין פרסום בוואלה או בהארץ, בשני המקרים המשטרה צריכה לפתוח בחקירה.

"יש לזה גם יתרונות: ברגע שהעדות שלך התפרסמה, הרבה יותר קשה לטייח. במיוחד כשמדובר באנשים עם כוח - תמיד יש חשש מטיוח וחשש האדם המואשם ינסה לשבש את החקירה. אני אומר: בשטח מואר קשה לטייח. אם הציבור כבר יודע על העדויות, יצטרכו להסביר למה סוגרים את התיק. בכל הנוגע לעבירות מין, לחשיפה יש אפקט נוסף שהוכיח את עצמו במקרים של קצב ואיציק מרדכי וגם אצל סילבן וינון מגל: אם יש פרסום בתקשורת, זה מעודד נשים נוספות להתלונן".

"במשפט הפלילי אין גוונים אפורים"

"האם ביטלו את בית המשפט? התשובה היא כן. הנזק או הזיכוי הציבורי קורים ללא שופט"

הקולות המברכים על קיומו של מסלול "עוקף תלונה" הם לא היחידים שנשמעים בשיח הציבורי. לטענת עורכי הדין שמייצגים את הגברים המואשמים, מדובר בלינץ' לכל דבר. עורך הדין ליאור אפשטיין ייצג את עמנואל רוזן כשהעדויות נגדו נחשפו בכותרות ענק וכשמבזק קצרצר בישר על סגירת התיק נגדו. "התלונה במשטרה מתה", מכריז אפשטיין. "בהליך פלילי לנאשם יש יותר זכויות מלאזרח. זו הליבה של השיטה. מרגע שאתה מכריז על אדם חשוד, קמות לו חזקת החפות והזכות להתגונן והזכות להליך ראוי. יצרנו מצב חברתי בלתי אפשרי. אדם לא חשוד אלא כמעט נאשם מבלי שמתקיים הליך בעניינו. ויש גזר דין! יותר מזה, זו הוצאה להורג בשביל איש ציבור. האם ביטלו את בית המשפט? התשובה היא כן. אף אחד מהתיקים לא מגיע לעולם לבית המשפט: הנזק או הזיכוי הציבורי קורים ללא שופט".

לא הכול פלילי. זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים שנבחרי הציבור שלנו ינהגו כך.

"המשפט הפלילי מציג גבול של אסור ומותר, אין לו גוונים אפורים. איך אתה יכול להתמודד עם טענות במסגרת אחרת? אולי המתלוננת חלמה? אולי משוגעת? אולי נפלה טעות? היית רוצה שייקחו לך את רכושך על סמך טענה אנונימית שאת גנבת? איך עולה בדעתו של מישהו שיש בזה יתרון?"

"העיתונאים לא מערימים קשיים, לא שואלים את שאלות העומק שחוקר חייב לשאול"

"נורא קל ללכת לתקשורת כי אתם עוטפים, וכשאני באה אלייך עם סקופ לא תערימי עליי קשיים וביקורת", טוענת עורכת הדין טלי גוטליב, שמייצגת גברים המואשמים בעבירות מין. היא ממשיכה ואומרת: "את תהיי אמפתית ומבינה ולא תגידי: מה קרה שנזכרת דווקא עכשיו? ואיך נכנסת אליו לחדר? ואיך זה שאת לא זוכרת מה לבשת? ואיפה היה הנהג שלו ברכב? ועוד שאלות עומק שחוקר חייב לשאול. הנזק של זה הוא האימה שמוטלת על גברים עד כדי כך שגברים חזקים לא מאמינים במערכת המשפט שתוביל לחקר האמת ומתפטרים מיד".

אולי הם פשוט יודעים שהם אשמים ומנסים להנמיך להבות.

"ממש לא. תראי כמה מקרים יש של חפים מפשע שמפחדים והולכים להסדרי טיעון. תראי את קצב שהייתה לו עסקה של שמונה חודשים על תנאי. קצב הלך לבית המשפט, ובית המשפט חשב שהמתלוננת אמינה יותר ממה שהפרקליטות חשבה. בעיני מי שלא הולכת למשטרה – סיבותיה עמה".

נגבי חולק על כך לחלוטין. "לומר שזה לא לגיטימי שהתקשורת חושפת עבירות זה בעיניי פשוט לא נכון וגם פוגע במאבק בעבריינות, במיוחד כשמדובר באנשים עם כוח".

הטענה היא שאין משפט הוגן. יש לינץ' בתקשורת או בפייסבוק.

"אנשים מתבלבלים בין שפיטה על ידי העיתונות לשפיטה בזכות העיתונות. אין פה עניין של שפיטה אלטרנטיבית, כי העיתונות לא קובעת אבל הרבה פעמים אי-אפשר להתעלם מהטענות, רק בזכות הפורום העיתונאי".

סילבן שלום וינון ומגל התפטרו. אין שום קביעה לגביהם.

"הם לא נענשו. ההתפטרות הזו לדעתי היא עניין של נשיאה באחריות ציבורית ולפעמים איש ציבור צריך לתת את הדין. איש לא כפה על סילבן שלום להתפטר. אם איש ציבור מרגיש שהציבור לא רוצה אותו ולכן חייב להתפטר, בעיניי זה תהליך דמוקרטי בסדר גמור, הרי לא היתה כפייה חוקית להתפטר".

ניצב בדימוס מזרחי מוסיף: "אצלנו לפעמים גם כתב אישום בקושי מזיז אותם מהכיסא. זה מאוד חשוב לחיים הציבוריים שלנו: ישנם מעשים שגם אם הם לא פליליים - יש להם מחיר. אם יש איש ציבור שמתנהג באופן בעייתי, לדעתי די בזה כדי שהוא לא יהיה בתפקידו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully