פריז מדממת ועירומה. השדרות המרכזיות של עיר האורות, סמל הרומנטיות והאהבה, הפכו בן לילה עקוב של טרור, שנאה ודם לעיר מובסת, אפורה ומבולבלת. השווקים שמדי שבת בבוקר שוקקי חיים נסגרו באחת והמסעדות נותרו חצי ריקות. כוסות היין נמזגות רק לזרים. הפריזאים מתכנסים בתוך עצמם, אבלים, בוכים ומנסים להתאושש.
המשטרה המקומית וכוחות הביטחון הם עדות אנושית לפחד ששטף את העיר - מצוד אחר המחבלים וסייעניהם, שייתכן שהצליחו להימלט, כחלק מניסיון נואש להגיע אל תא הטרור הקטלני. נוכחותם באתרי התיירות המרכזיים ניכרת היטב. זהו מצוד חובק עולם: מדמשק שבסוריה עד יוון, בלגיה ובירת צרפת. כל ארגוני הביון נוטלים חלק בניסיון למפות את החוליה של "המדינה האיסלאמית (דעאש).
הפיגוע הזה עורר את הצרפתים: כשהיה פיגוע במגזין "שרלי הבדו", האשם נפל על הליברלים, שלקחו את חופש הביטוי רחוק מדי. הפיגוע בהיפר כשר נומק לעתים כסוג של קרב נוסף בין יהודים למוסלמים. אבל יום שישי ה-13 של צרפת הפיל את האסימון - העולם המערבי על הכוונת. סמלי המערב והנאורות - בתי הקפה, הפאבים, האצטדיונים אינם חסינים עוד.
לקריאה נוספת:
אחרי שרכב בלגי נצפה ליד האולם בפריז: מבצע מעצרים מיוחד בבריסל
אם אירופה לא תכיר בעיוורונה הפיגועים בפריז יהיו רק קצה הקרחון
המתקפה בפריז: "בין המחבלים - פליט סורי שנכנס לאירופה דרך יוון"
מדי פעם, ברחובות הסמוכים לאתרי הפיגועים, נראים אנשים מתייפחים ועיניהם דומעות. הדמעות כולן מובילות דרך שדרת הרפובליקה עד למועדון הבטקלאן. הטבח האכזרי שבוצע כאן שלשום בערב במהלך מופע רוק מושך את תושבי העיר למקום. המשטרה המקומית חסמה את כל הרחובות מסביב וגדרות הברזל הפכו מיד לאנדרטאות מאולתרות. התושבים מדליקים מאות נרות, מניחים זרים לצד שלטים שנתלו בסמוך. "לא יצליחו לחלק אותנו", אומר אחד מהם. בסמוך לשלט עומד צעיר מוסלמי וצועק על כלי התקשורת שמציפים את הרחוב. "זה לא אנחנו, זה לא האיסלאם", קרא. העוברים והשבים מנסים שלא להתייחס.
צעירות מוסלמיות: "אנחנו והמחבלים לא בני אותה דת"
מסביב לגדר אני פוגש בשלוש צעירות מוסלמיות. הן לבושות מכנסיים, שיערן מסודר היטב ובפיהן אנגלית רהוטה במיוחד. "אין לנו מושג מי המטורף שיכול לעשות דבר כזה, אבל אין לטירוף הזה שום קשר לאיסלאם", הן מסבירות. "אין לאנשים האלה את אותה הדת כמו שלנו". הן הגיעו מרבאט בירת מרוקו כדי ללמוד מנהל עסקים בעיר האורות, אך דבר בחזותן לא מסגיר את מוצאן.
קנזה, אינס ויסמינה הן בסך הכול בנות 18, אבל חוששות מהעתיד לבוא. את שם משפחתן הם מבקשות שלא לפרסם, במיוחד לאחר שסיפרתי על היותי עיתונאי ישראלי. "אתה יהודי, נכון?", שאלה יסמינה. "תגיד לי אתה, אם יהודי יבוא יבצע פיגוע, עכשיו יאשימו את כל היהודים? דת זה דבר טהור. איסלאם היא בכלל דת של שלום, זה כל מהותה. מי שהגיע לכאן לטבוח בעשרות אנשים שרק רצו לשמוע מוזיקה, כנראה רק רצה לפגוע באיסלאם".
הן מספרות על הטרדות ברחובות וקריאות גזעניות. "צועקים לנו 'תחזרו מאיפה שבאתן'", אומרת קנזה, "אבל הם לא מבינים שאנחנו בדיוק כמו כל פריזאי אחר, תל אביבי או לונדוני. רוצות לצאת, לבלות, ללמוד. אנחנו בעצמנו מבלות פה באזור כל הזמן. כי אנחנו מוסלמיות מצפים שנסתובב עם חג'אב? אנחנו לא רוצות לחיות את הקלישאה, אבל את הגזענות פה אנחנו חיות כי אנשים בטוחים שאנחנו מסכימות למעשים הללו".
בבית הקפה "בז'ה" ממול לבטקלאן עסקים כרגיל. יין לבן נמכר ב-4.8 אירו, הקליינטים בעיקר עיתונאים וצעירים אמריקנים צעקניים. לידו אני פוגש את ג'ון פרנסואה, תושב פריז בן 45, שהגיע להביע הזדהות. מולנו איש משטרה עייף עם נשק. "האירוע פקח את עיניי", הוא אומר. "לא חשבתי שזה יגיע לכאן. להרוג אנשים כי רצו לחגוג, למה? האנשים שמתו אין להם קשר למה שקורה בסוריה או לפוליטיקה". אני שואל אותו כיצד האירוע ישפיע על יחס המקומיים למוסלמים. הוא לוקח נשימה. הנושא טעון, לא כל שכן כשהגופות טרם נקברו. "אני בהחלט מקווה שזה לא ישנה את היחס, ברור לי שלא כל המוסלמים אשמים", אמר.
בצד השני של הכביש מסתובב דב נמנוב, חסיד חב"ד מקומי, ליד הבחור המוסלמי שצעק. הציציות שלו בולטות והוא מהסס להתקרב. "אני בעיקר מקווה שהציבור פה יפקח את עיניו. יש מדינות שזה ככה שנים אצלם, הטרור. לאף אחד לא מגיע לחיות ככה".