פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ילדי אוסלו": הצעירים הפלסטינים לא מאמינים באבו מאזן

      הם נולדו לאחר ההסכמים ב-1993, במבצע "חומת מגן" הם היו רק ילדים, ואת החדשות הם צורכים מהפייסבוק והווטסאפ. צה"ל הוא בעיניהם "האויב", אך לא פחות ממנו - הרשות הפלסטינית. "היא בכלל משרד בממשלת ישראל"

      "ילדי אוסלו": הצעירים הפלסטינים לא מאמינים באבו מאזן
      צילום: יותם רונן עריכה: מתן חדד

      (עשרות פלסטינים מיידים אבנים לעבר כוחות הביטחון במזרח ירושלים, אתמול)

      תהלוכת המחאה נגד הפגיעה באל-אקצא תוכננה לצאת בשעה 11:00 בדיוק מהכניסה לאוניברסיטת אל-קודס באבו דיס. אולם בדומה לשמחות ישראליות, כמעט אף אחד מהמשתתפים המיועדים לא הגיע בזמן. ב-11:30 עוד נרשמה נוכחות דלילה במיוחד בשערי הקמפוס המפורסם, שממנו יצאו שניים מהמחבלים הראשונים של גל הטרור האחרון, או כפי שהוא מכונה אצל הפלסטינים "היבת אל-קודס" (התעוררות ירושלים). השניים הם דיאא תלאחמה, שכמה ימים לפני הפיגוע שבו נרצח הזוג הנקין ניסה לבצע פיגוע באזור חברון אך המטען התפוצץ בידו והוא נהרג, ומוהנד שפיק - רוצח הרב נחמיה לביא ואהרון בנט בעיר העתיקה בירושלים.

      בחלוף כמה דקות כבר נראה הקצה של השיירה האנושית מגיח מדרום ומתקרב לעבר חומת ההפרדה, כמה עשרות מטרים בלבד מהכניסה לקמפוס. ערב רב של רעולי פנים נראים בקהל, רבים מהם לובשים חולצות עם דיוקנו של דיאא תלאחמה. יש שם צעיפים של חמאס, פתח, כאפיות אדומות של החזית העממית, הכול מהכול.

      מצפון, בתזמון שאינו מקרי, יורדות עשרות סטודנטיות, שלרגע אחד לא חדלו מלשיר שירים לאומניים ודתיים. "חייבר חייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב", הן צועקות בקולי קולות. רובן עם חיג'אב על ראשן, אך יש גם כאלו שהיו גלויות ראש ונראו חילוניות למהדרין. הצעירות מבדילות את עצמן בכוונה ממאות הסטודנטים ובעוד האחרונים מתחילים להכות במרץ בפטישים כבדים את החומה, הסטודנטיות נותרו מאחור לשיר. לא המחזה הכי פמיניסטי שיכול להיות, אבל בהתחשב בימים עברו, שבהם נשים כלל לא לקחו חלק בהפגנות שכאלה, גם זו נראית כהצהרה מגדרית.

      גל הטרור - כותרות אחרונות:
      "זכרו את פני הנבזים": פלסטינים הפיצו תמונות של מסתערבים
      נטרלו את המחבל בגן שמואל - והגנו עליו: "לא אפשרנו לירות בו"
      נהג אוטובוס נפגע קל מיידויי אבנים בתל מונד

      המהומות באבו דיס:

      חיילי צה"ל עדיין לא נראו באופק והנוכחים המשיכו ליידות אבנים אל מעבר לגדר ללא מטרה. התמונות והסרטונים שצולמו בהפגנה בבית אל בשבוע שעבר, שבה השתלטו הלוחמים המחופשים על מיידי אבנים, יצרו פאניקה מסוימת מהתופעה. הקהל ממהר להישמע לקריאה ורעולי הפנים כולם עם חולצה בתוך המכנסיים. צעיר אמיץ במיוחד מטפס על קיר חומת ההפרדה ונעמד עליה בגאווה.

      אלו הדקות המתות, שלפני הגעת הצבא. חלק מהמפגינים החליטו לקחת הפסקה קלה ולבקר בפיצריה מול שער הכניסה לאוניברסיטה. אלא שאז הופיעו בקרבת מקום הג'יפים של צה"ל וההמון השמיע מעין שאגה שהודיעה על הגעת "האויב". הצעירים, שהיו עסוקים בבליסת פיצה, מזנקים מהכיסאות, כשהמשולש עוד בידיהם, וממהרים להצטרף לאחיהם שמול הגדר. קצב זריקת האבנים גובר עד לנקודת שיא שנראית לכמה שניות כמו קרב מימי הביניים: שוב נהמה שמביאה בעקבותיה יידוי אבנים מסיבי במיוחד שבו מתעופפות מאות אבנים בבת אחת אל הצד השני של הגדר.

      "הרשות הפלסטינית הרסה הכול"

      חולפות עוד כמה שניות ומן הצד הישראלי נורים רימוני גז מדמיע. תחילה עוד מנסים הצעירים להחזירם בזריקת יד לצד השני, אולם בשלב מסוים הגז המדמיע ממלא את החלל וכל אותם מאות מפגינים נמלטים מהמקום, רובם חזרה לתוך הקמפוס. רק כמה צעירים אמיצים במיוחד נותרים אל מול הכוחות הישראלים ומנסים לשווא להחזיר את חבריהם לשדה המערכה. בשלב הזה נראה היה ש"השבאב" - החבר'ה - עסוקים בעיקר במה שכנראה מעסיק את הצעירים בישראל: להעלות את התמונות שצילמו בסמארטפונים לפייסבוק ולאינסטגרם.

      הדור הזה של הצעירים כבר קיבל את הכינוי "ילדי אוסלו" בחברה הפלסטינית. הם נולדו לאחר ההסכמים ב-1993 ולאחר הקמת הרשות. הם שמעו על הכיבוש הישראלי במודל הישן שלו, אך לא ממש יודעים מה משמעותו. הרשות הפלסטינית מבחינתם היא השלטון מרגע לידתם, אך הם מסתכלים עליה בבוז גלוי ובחשד. ב"חומת מגן", היו רובם ילדים קטנים, וחלקם טרם נולדו. הם מכורים לאינטרנט וכמובן לפייסבוק. כלי התקשורת הרשמיים של הרשות - הטלוויזיה הפלסטינית והרדיו - הם בבחינתם הכי "ניינטיז". הם מעבירים ביניהם סרטונים והתכתבויות בווטסאפ, כמו תיעוד הירי במחבלת בעפולה, וכך מייצרים רשת תקשורת וחדשות משלהם. אפילו רשת אל-ג'זירה מבחינתם היא כבר "חדשות לזקנים".

      מהומות באבו דיס, מזרח ירושלים. אוקטובר 2015 (יותם רונן)
      מהומות באבו דיס (צילום: יותם רונן)

      אוניברסיטת אל-קודס הפתוחה שבאבו דיס ממוקמת ממזרח לירושלים, מעבר לגדר ההפרדה, בתפר שבין הרשות הפלסטינית וישראל. שטח הפקר כמעט. ישראל הציעה לרשות הפלסטינית להקים שם תחנת משטרה אזרחית אך זו דחתה את ההצעה מחשש כנראה לכך שהדבר יתפרש כוויתור על האגן הקדוש. כמו כפרים אחרים במזרח ירושלים שנמצאים בסטטוס דומה, המקומות הללו הפכו ל"אזורי דמדומים", שבהם אין גוף שלטוני ברור או מערכת אכיפת חוק. כך גם עיזריה, א-רם, קלנדיה, כפר עקב וכמובן מחנה הפליטים שועפאט. ההזנחה המתמשכת במשך עשרות שנים יצרה תחושות קשות של אפליה, שנאה וקיפוח, לא רק נגד ישראל אלא גם נגד תושבי הגדה והרשות הפלסטינית.

      בכניסה למחנה הפליטים שועפאט מקדמים את פנינו ילדים וצעירים למכביר, רעולי פנים, שמיידים אבנים לעבר כוחות מג"ב במחסום. קשה להאמין שרק כמה מאות מטרים בלבד מבתי הגבעה הצרפתית ומתוואי הרכבת הקלה נמצא אחד המקומות הנחשלים והבעיתיים ביותר בשטחים. מכונית הפוכה חוסמת את נתיב הנסיעה המרכזי במחנה, בניסיון להאט את כניסת כוחות הביטחון הישראליים. מכל עבר עולה עשן היוצא מערימות זבל שלא נאספו. רק שלשום נהרג כאן צעיר פלסטיני בשם אחמד סאלח בעימותים עם הכוחות הישראלים ואתמול אחד מתושבי המחנה, מוחמד עלי, ביצע את פיגוע הדקירה בשער שכם שבמהלכו הצליח לפצוע שני שוטרים, עד שנורה למוות על ידי עמיתיהם.

      "האסון שלנו התחיל כשהקימו את הרשות הפלסטינית"

      בכניסה לבית משפחת עלי נמצאים כבר עשרות בני אדם ישובים על כסאות, ממתינים. הגופה של מוחמד עלי עדיין לא הועברה למשפחה. אחד מהם הוא אביו של אחמד סאלח, שנהרג רק יום לפני כן. "חיסלו את הבן שלי בדם קר", הוא אומר. "הוא עבד איתי כחשמלאי בשלל מקומות. עכשיו עשינו פרויקט בצומת מסמיע ולפני כן ברמת גן. אני עושה עבודות גם בהתנחלויות ובכל מקום שנדרשתי. אני הייתי צריך להביא פרנסה הביתה וזה מה שעניין אותי. יש לי ילדים להאכיל ואנחנו פליטים, אין לנו כסף".

      "האסון שלנו התחיל כשהקימו את הרשות הפלסטינית, שם התחילה הבעיה. אני אומר לך, אבו מאזן, צריך ללכת הביתה. ליפול. והעם צריך לבוא עמו חשבון. הרשות הרסה הכול", הוא מוסיף, ומישהו מנסה להסביר שמדובר באב שכול שמדבר מתוך כעס.

      אחד מתושבי המחנה התרעם על כך שבמקום נמצאים עיתונאים ישראלים ואחד הנוכחים השתיק אותו בכעס. במקום עבר אופנוע שעליו תמונתו של מוחמד עלי ודגל פתח. כולם כאן מדברים על הפגיעה באל-אקצא. סמיח, שאינו תושב המחנה במקור אך עבר לכאן מאזור חברון, הסביר ש"הכול בגלל אל-אקצא. למה אתם צריכים לעלות לשם? אתה תגיד לי, אנחנו פעם ביקשנו להתפלל בכותל? למה אתם לא מונעים מהמתנחלים מלהיכנס לאל אקצא?".

      "אנחנו באינתיפאדה עכשיו?", שאלתי. "אנחנו באינתיפאדה שלישית ורביעית וחמישית וזה לא ייגמר. אם אתם חושבים שזה ייגמר לגמרי אתם טועים", השיב.

      "אבל איך אתה מסביר שתושבי הגדה לא בדיוק מצטרפים לאינתיפאדה הזו? הרי רק כמה מאות יוצאים להפגין", המשכתי. קאהר מוחמד עלי, בן דודו של המחבל, מתערב בשיחה. "אני אגיד לך מה קרה. ריפדו את תושבי הגדה במכוניות, בדירות, במשכנתאות. כמו אתכם בישראל. אז כבר לא אכפת להם. אנחנו נדפקנו כאן. אנחנו לא תחת הרשות ולא תחת ישראל".

      העיר רמאללה לפני נאום אבו מאזן באום, ספטמבר 2015 (נועם מושקוביץ)
      "ריפדו את תושבי הגדה במכוניות ובדירות, אז כבר לא אכפת להם". רמאללה (צילום: נועם מושקוביץ)

      בהא, אחד מתושבי המחנה המוכרים והידועים, ניסה להסביר מה צריך לקרות עכשיו. "יש דברים שחייבים להשתנות. המצב הנוכחי לא יכול להישאר וזה בעיקר נוגע לאזור ירושלים. חייבים להחליט פעם אחת ולתמיד מה קורה איתנו, עם שועפאט ועם מקומות אחרים: האם אנחנו תחת הרשות או תחת ישראל. המצב הנוכחי, שאנחנו לא תחת שלטונו של אף אחד, הוביל אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים כעת. רק תחליטו. ואם אתם החלטתם לספח אותנו לישראל, בבקשה, תביאו לפה משטרה ועירייה והכל. ואם לא, שהרשות הפלסטינית תשלוט כאן".

      בן דוד אחר, רוסתום מוחמד עלי, התערב אף הוא וקבע: "הרשות הפלסטינית? זה בכלל אחד המשרדים של ממשלת ישראל. אתה חושב שאנחנו מאמינים בהם?".

      לפניות לכתב אבי יששכרוף: aviissacharoff@walla.com