פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדוע לוקח למדינה שנה לממש צווי הריסה לבתי מחבלים?

      מרגע שהוסרו המגבלות המשפטיות ניתן לדרג המדיני אור ירוק להרס בתיהם של מפגעים פלסטינים. עם זאת, מבדיקה של הצווים שניתנו בשנים האחרונות נראה כי המהלך תלוי ברצון של ראש הממשלה ושר הביטחון, בעלי השיקול הבלעדי בנושא – ובאקלים הפוליטי

      מדוע לוקח למדינה שנה לממש צווי הריסה לבתי מחבלים?
      עריכה: גדי וינסטוק

      גל הפיגועים הנוכחי והביקורת שמלווה אותו דחפה את מערכת הביטחון להוציא צווי הריסה לבתי מחבלים, בהם גם לאלו שביצעו פיגועים לפני יותר משנה. לפני שלושה ימים, לדוגמה, קיבלה במפתיע משפחת המחבל שדקר למוות את החייל אלמוג שילוני בתחנת רכבת בתל אביב בנובמבר 2014 צו חתום, שלפיו תיהרס הקומה התחתונה בביתם בשכם. למשפחה ניתנה אפשרות להציג השגות על החלטה עד היום בשעה 12:00 בצהריים על ידי פנייה ללשכתו של מפקד פיקוד המרכז, אלוף רוני נומה. לא ברור מדוע עד היום נמנעה מערכת הביטחון מלמסור את צו ההריסה, שנחשב לחריג לאור העובדה כי הוא חל על מבנה המצוי בשטחי A, הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.

      העיכוב בהריסת ביתו של המחבל שרצח את שילוני איננו חריג. שלושה שבועות אחרי שמועתז חיג'אזי ניסה להתנקש בחייו של פעיל הר הבית יהודה גליק, באוקטובר 2014, התקבל בבית משפחתו שבשכונת אבו טור במזרח ירושלים צו חתום על ידי מפקד פיקוד העורף באותם ימים, אלוף איל אייזנברג, אשר מורה על הריסתו. באותו החודש התבצע גם הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף, שגבה את חייהם של ארבעה מתפללים. גם במקרה זה הוצאו צווי הריסה לשני המחבלים. ואולם רק עתה, שנה אחרי שכבר אושרו ההריסות, הפעולה נעשתה בתגובה לגל הפיגועים האחרונים. ביתם של המחבלים נהרס – במקרה של היורה בגליק, הוחלט רק לאטום את חדרו – אך מדוע לקח שנה עד שהצווים מומשו?

      לקריאה נוספת:
      נתניהו על ביקורת השרים: "ממנהיגי ציבור נדרשת אחריות"
      ליברמן באולפן וואלה בעקבות ההסלמה בבירה: "אל תקנו יותר מסוחרים ערבים"
      לא מחבלים בודדים ולא בפעם הראשונה: כיצד חמקו הרוצחים ממערכת הביטחון?

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הצו להריסת ביתו של רוצח החייל אלמוג שילוני, שניתן כשנה לאחר הפיגוע

      בפועל, מימשה המדינה את סמכותה להרוס מבנים בעשר השנים האחרונות פעמים ספורות בלבד: בין השנים 2009-2008 הרסה מערכת הביטחון שני מבנים; בשנה שעברה נהרסו ארבעה מבנים - בית המחבל שרצח את ניצב משנה ברוך מזרחי באזור חברון בערב פסח 2014 ובתיהם של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים; והבתים שנהרסו הבוקר. במקביל, המדינה טרם הוציאה לפועל עוד שתי הריסות של בתי מחבלים שביצעו פיגועי דריסה בבירה בשנה שעברה.

      סוגיית הריסת בתי מחבלים הגיעה פעמים רבות לפתחו של בית המשפט העליון, כחלק מניסיונה של ישראל להרתיע מחבלים פוטנציאליים מלבצע פיגועים עתידיים. על אף שכמה בכירים בצה"ל ובשב"כ הביעו בעבר טענות כי ההריסות אינן מרתיעות, בהן ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, ישראל ממשיכה במדיניות זו.

      הריסת בתי מחבלים מתאפשרת הודות לשימוש שמבצעת מערכת הביטחון בסעיף מתוך תקנות ההגנה לשעת חירום שנחקקו ב-1945, בהתאם למצב חירום שמתקיים בישראל ומוארך מדי שנה בכנסת. לפי סעיף זה, רשאי המפקד הצבאי להורות על הרס ביתם של תושבי בית, ואף של שכונה, שמהם יצאו מבצעי פעולת טרור או אפילו שמקצת מתושביהם "חיזקו את ידי העוברים עבירה". מי שבפועל חתום על הצווים כשמדובר במזרח ירושלים הוא המפקד הצבאי האחראי על השטח, אלוף פיקוד העורף, ובמקרים של בתים בשטחי יהודה ושומרון – אלוף פיקוד מרכז.

      בית משפחתו של המחבל רסאן אבו ג'מל, שהרג מתפללים בבית כנסת בירושלים, לאחר שנהרס בידי כוחות הביטחון, אוקטובר 2015 (AP)
      ביתו ההרוס של המחבל שביצע את הפיגוע בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים (צילום: אי-פי)

      מקבלי הצו רשאים לערער לאלוף הרלוונטי, ואם הדבר לא התקבל באפשרותם לעתור לבג"ץ. עיקר הטענות בעתירות אלו היא כי מדובר בענישה קולקטיבית נגד בני המשפחה של המחבלים וכי הריסת הבתים איננה מידתית. כך במקרה של המחבל שניסה להתנקש בחייו של גליק, שעתר לבית המשפט נגד ההריסה. שופטי בית המשפט העליון עצרו תחילה את החלטתו של המפקד הצבאי ועיכבו את ההריסות, אולם בעקבות ההודעה כי המדינה תסתפק רק באטימת חדרו של המחבל, דחה בג"ץ את עתירת המשפחה ונגד אור ירוק למהלך ביוני 2014. אם כך, מדוע נמנעה המדינה מלשלוח חיילי יחידות הנדסה להרוס ולאטום את המבנה כבר אז?

      ימים שהופכים לחודשים

      ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה אמש בתום ישיבת הקבינט המדיני ביטחוני על הקמת צוות שייעודו זירוז הריסת בתי מחבלים. ואולם, נראה כי בפועל הכול תלוי בהוראה של שר הביטחון או של ראש הממשלה עצמו לממש את הצווים, לאחר שאושרו בערכאות המשפטיות. לאלוף פיקוד העורף או לאלוף פיקוד מרכז יש אפוא שיקול דעת בלעדי בהוצאת צו ההריסה. לדוגמה, בצו ששלח למבצע פיגוע דריסה ב-2014, כתב אייזנברג כי "אני סבור הוצאת הצו נחוצה לשם הרתעת מחבלים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים דומים בעתיד".

      משלב זה של הוצאת הצו, למשפחה המתגוררת במבנה ימים ספורים לשלוח השגות על ההחלטה להרוס את המבנה. ההשגות נדחות תמיד בתוך ימים ספורים, ומרגע זה ניתן למעשה להרוס את המבנה. המשפחות ממהרות בשלב זה להגיש עתירה לבג"ץ, שכאמור דוחה את העתירות ונותן כעבור חודשים ספורים היתר להרוס או לאטום את המבנה. מכאן ואילך, הכול תלוי בהחלטת באישור הדרג המדיני. למעשה, מרגע שבג"ץ דוחה את עתירות המשפחות, אין כל מניעה משפטית מצד המדינה להתחיל בביצוע ההריסה או האטימה. נראה כי מימוש ההחלטה תלוי בעיקר בנסיבות הקשורות לשיקולים מדיניים או ביטחוניים הקשורים למועד ביצוע ההריסה, דוגמת הריסות הבתים היום שנעשו ימים ספורים בלבד אחרי רצח בני הזוג הנקין ועל רקע הביקורת הציבורית.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו, חטמ"ר שומרון, 6 באוקטובר 2015 (ניב אהרונסון)
      הכול תלוי ברצון לממש את הצו - ובתזמון המדיני. נתניהו בתום דיון ביטחוני, היום (צילום: ניב אהרונסון)

      הריסת בתי מחבלים שנויה במחלוקת בעולם המשפט. לטענת ארגוני זכויות אדם ומשפטנים בכירים, בהם יובל שני ומרדכי קרמניצר, מדובר בענישה קולקטיבית האסורה על פי המשפט הבינלאומי. בנוסף לכך, גם ועדה מיוחדת, בראשות אלוף (במיל') אודי שני, קבעה כי אין במהלך הרתעה של ממש. עם זאת, בג"ץ דחה את הטענות וקיבל את עמדת המדינה, שלפיה ההריסות מבוצעות במשורה ועם השנים אף צומצם השימוש בהליך. במקרים מסוימים הסתפקה המדינה באטימת הבתים בלבד, במטרה להימנע מביקורת מצד בית המשפט העליון.