רק בכוח: "האינתיפאדה הפרטית" של הצעירים הפלסטינים לא תיעלם

גל הפיגועים של הימים האחרונים אינו צפוי להסתיים בקרוב. "ההצלחה" של אותם מחבלים, בין אם אלו שרצחו את בני הזוג הנקין ליד איתמר או התוקפים שדקרו למוות אמש (שבת) את נחמיה לביא ואהרון בנט, תיתן כנראה השראה לעוד צעירים פלסטינים לצאת ולעשות פיגועים נוספים.

עבור הצעירים הללו, במזרח ירושלים או בגדה, ישנם שני מניעים מרכזיים שדוחפים אותם לפעולה: האחד, הייאוש מהמצב המדיני, הכלכלי והחברתי בשטחים, והשני הוא הפגיעה לטענתם במסגד אל-אקצא. על אף האינסטינקט המידי של כמה משרי הממשלה והעומד בראשה בנימין נתניהו, להאשים את ההסתה ברשות הפלסטינית ואת אבו מאזן בעצמו באחריות להידרדרות האחרונה, זה רחוק מלשקף את המציאות.

לקריאה נוספת:
ריבלין ספד לרב לביא שנרצח בפיגוע: "נפלת על משמרתך למען מולדתך"
משה בן ה-15 שנפצע בפיגוע בבירה: "המחבל רץ ודקר, יכולתי למות"
"שירות מילואים זה שיא אהבת המדינה": מכתבו המרגש של הנרצח בפיגוע

נאומו של יו"ר הרשות, אם לומר זאת במלים עדינות, לא בדיוק מזיז לצעירים האלה. בשבוע שעבר, ביום נאומו בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, כמה צעירים תושבי מחנות הפליטים ברמאללה, שעמם שוחחתי, כלל לא ידעו עליו. הצעירים הללו רואים בכל ערוץ טלוויזיה ערבי ובעיקר ברשתות החברתיות את הדיווחים מהר הבית ואת מה שנטען שם בדבר "ההתקפה של ישראל על אל-אקצא", ומקבלים השראה לפעול.

ועדיין, נראה שהכותרות הבוקר בכמה בכלי התקשורת הישראלים נמהרות מדי ויוצרות פאניקה. אמנם אנו במהלכו של גל פיגועים שיכול גם להחמיר, אך בוודאי שלא בתוך אינתיפאדה עממית. הציבור הפלסטיני ברובו אינו חלק מההסלמה הנוכחית ואינו רוצה באינתיפאדה. מנגד, ישנו גם המיעוט בקרב הפלסטינים, "היחידים", שפועלים לרוב באופן עצמאי, ולעתים, כמו במקרה של הפיגוע באיתמר, באופן מאורגן. אלה מוכנים ורוצים לפגוע ביהודים - תוך שהם מסכנים את עצמם – בשל האמונה כי הישראלים מבינים רק כוח. אחד הפרשנים הפלסטינים המוערכים ביותר, מוחמד ד'ערמה, מצא לכך הגדרה מדויקת יותר: "אינתיפאדה פרטית".

האיום המשמעותי יותר עבור ישראל יקרה כשההמונים ייצאו לרחובות כדי להתעמת. הדבר הזה אינו קורה, בין היתר בגלל פעולות הכלה של הרשות הפלסטינית. היינו עדים כבר לגלי פיגועים בעבר, חמורים מזה הנוכחי, וכנראה נהיה עדים לעוד בעתיד; אי אפשר למנוע את הפיגועים הללו לחלוטין, אך בהחלט אפשר לעשות צעדים כדי לשמור על רגיעה יחסית.

אך בתוך כל ההסלמה הזו, יש גם חדשות טובות: על אף נאומו המתריס של אבו מאזן באו"ם ואיומו לבטל את הסכמי אוסלו, שומרת הרשות הפלסטינית על התיאום הביטחוני עם ישראל, שנמשך כרגיל. את עובדה זו מאשרים גורמי ביטחון ישראלים ופלסטינים. כלומר, הרשות ואבו מאזן אינם רוצים לשבור את הכלים.

הבעיה של אבו מאזן היא שכמה מראשי פתח, שחוששים לגורלם נוכח בחירתה הקרובה של צמרת התנועה במהלך "הוועידה הכללית השביעית", יוצאים בהצהרות חסרות אחריות, שמשבחות את רוצחי הישראלים באופן שמזכיר את שרי הבית היהודי מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם אבו מאזן עצמו נמנע מלגנות את הרצח ליד איתמר, בעיקר בגלל חולשתו הפוליטית והעובדה שהציבור מאשימו בשיתוף פעולה עם ישראל. גם לבעיה זו לא מסתמן פתרון קרוב. אך ייתכן בהחלט שאם תתקיים פגישה בין שני המנהיגים, כמו זו שתוכננה ובוטלה בלחץ אמריקני, הדבר יוביל לרגיעה מסוימת במקום להסלמה.

צריך להיות כנים: זהו המחיר שממשלת ישראל משלמת, במודע כמעט, על ההחלטה לנהל את הסכסוך ולא לפתור אותו. תוצר הסטטוס קוו. אין משמעות הדבר שאם היה מתנהל משא ומתן לשלום מול הפלסטינים לא היו פיגועים, אולי להיפך - אך גם להחלטה שלא להתקדם בערוץ המדיני מול הפלסטינים יש מחיר.

ונקודה אחרונה למחשבה: על פי הדיווחים בכלי התקשורת הפלסטינים, העצורים בשכם שחשודים במעורבות ברצח איתם ונעמה הנקין בכביש אלון מורה-איתמר, מזוהים עם חמאס. אם יתברר שהארגון אכן עומד מאחורי הפיגוע, נשאלת השאלה כיצד תפעל ממשלת ישראל. בהנחה שהמממנים ונותני ההוראות יושבים בעזה או בקטאר, האם בכוונת ממשלת ישראל לתקוף יעדים בדוחא או לחסל את צמרת חמאס ברצועה? או שמא, כצפוי, לטעון שוב שאבו מאזן אשם?