במשך חצי שנה, בין נובמבר 1942 למאי 1943 היה בית משפחת הורי בתוניס, בירת תוניסיה, רכוש של צבא גרמניה הנאצית ורק חדר בודד הושאר בידי המשפחה היהודית. כך, בזמן שקצינים נאצים חיו בביתו, ישב קלמנט מדי ערב בחדרו ותיאר ביומן, שמתפרס על פני 91 עמודים, את סבלה של משפחתו תחת הכיבוש הגרמני, כמו גם את קשיי האוכלוסייה התוניסאית כולה. היומן מתעד את החיים מתחילת הכיבוש עד לסיומו במאי '43, כשבעלות הברית שחררו את המדינה.
יומנו של קלמנט הורי, שהיה בן 54 באותה עת, אותר על ידי המרכז לתיעוד יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה שבמכון בן-צבי. עבור חוקרי התקופה, היומן הוא אוצר היסטורי רב-חשיבות. "יומן הורי הוא אוטוביוגרפיה אישית המשקפת את התקופה שאותה ביקש לתאר", הסביר ד"ר חיים סעדון, מנהל המרכז ודיקן הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. "הוא עומד בסימן אובדן השליטה על החיים. הורי ניסח זאת כך: 'למדנו על קיומם של דברים כה רבים שאי-אפשר היה לשלוט בהם'".
עוד בוואלה חדשות:
"בנט היה צריך להביא הרבה יותר מנדטים כדי לקבל את הביטחון"
החוק לבחינת הסכם הגרעין בקונגרס רוכך - ואושר פה אחד
מחצית ממקרי הסרטן בילדים באזור חיפה - בשל זיהום האוויר
מקטע שכתב הורי ביומנו ב-12 בדצמבר 1942, ניתן ללמוד על המצוקה שאליה נקלעה הקהילה היהודית: "מודעה שהודבקה ברחבי העיר ופורסמה בעיתון Tunis Journal הייתה מופנית לצעירים ילידי 1914, שנקראו להתייצב לפני הצהריים בלשכת העבודה של באב אל-כדר. מדובר בקבוצה נוספת של יהודים הנשלחים לביצוע עבודות.
נוסף על כך, כל היהודים מוזמנים להביא את מקלטי הרדיו שלהם לבית הכנסת. עוד חדשה 'נחמדה' ליהודים. מסירת מכשירי הרדיו חייבת להתבצע משבת בשעה 12:00 ועליה להסתיים לכל המאוחר ביום ראשון בערב, והיא תתנהל לפי סדר האלף בית. זה עלבון צורב נוסף המכוון ליהודי תוניסיה".
יום לאחר מכן, ב-13 בדצמבר 1942, כתב הורי: "הבאתי את מקלט הרדיו שלי לבית הכנסת וברור לי שהקצינים הגרמנים לקחו לעצמם את המכשירים היפים ביותר והקלים ביותר לנשיאה. כשנכנסתי לבית הכנסת עם הרדיו שהבאתי, עברתי חוויות קשות ביותר. האולם כולו היה גדוש מקלטים מכל הגדלים, מכל הצורות, מכל הדגמים. ממש חילול הקודש, ומי שנכנס שאל את עצמו האם כאן שוכן בית הכנסת הגדול בשדרת פריז או שמא מדובר בחנות כל-בו עצומה".
קלמנט הורי, יליד שנת 1888, היה סוחר, רואה חשבון ואיש מכירות. הוא היה נשוי לרחל ולשניים היו חמישה ילדים - ארבע בנות ובן. בתו ג'רמין כתבה בעבר כי במשך כמה שנים עבד כמנהל מכירות ב"בית מלאכה למכירת רהיטים", אחת החנויות הגדולות בתוניס. "היו לנו קשרים טובים מאוד עם משפחת מעסיקו, ואז גירש אותו האיטלקי הפשיסט (שליט איטליה בניטו מוסוליני - א"א)", לדבריה.
הורי גויס לצבא לשנה, שב לביתו, עבד בכמה עבודות ומ-1942 הועסק אצל בעל ספינה יהודי-איטלקי בשם גידו מונטיפיורי. הוא עבד אצל מונטיפיורי כמיופה כוח וכמנהל אדמיניסטרטיבי, וב-1967, אחרי שתוניסיה זכתה בעצמאות, עבר לצרפת. הוא מת ממחלת הסרטן בפריז, ב-8 באוגוסט 1968, שבוע לפני שמלאו לו 80 שנה.
"נפתח לנו צוהר לסיפור של איש אחד, יהודי פשוט, שמתאר את חייו תחת הכיבוש הנאצי", תיאר ד"ר סעדון. "אנחנו רואים אדם שכועס, ששונא, אבל אין בו פחד. כמחצית משגרת יומו, טרם הכיבוש, ממשיכה להתקיים. הגרמנים לא עסקו שם בהשמדה שיטתית של היהודים. כוחם בתוניסיה היה קטן והם היו טרודים בבעיות קיום".
"לא ידעו בזמן אמת כי הצעירים שנתפסו נשלחו לאירופה"
"אנו רואים שהורי, כמו גם שאר יהודי תוניסיה, לא ידעו בזמן אמת כי הצעירים שנתפסו נשלחו לאירופה. כלל לא ברור לנו אם בכלל ידעו מה קורה באותה עת באירופה", אמר. הכוחות הגרמנים שנסוגו מלוב ושהיו עסוקים בעיקר במגננה הכבידו את ידם על קהילת יהודי תוניסיה, שמנתה, על פי נתוני "יד ושם", כמאה אלף בני אדם.
ד"ר סעדון הבהיר כי תוניסיה הייתה המדינה המוסלמית היחידה שהייתה תחת שלטון כיבוש גרמני ישיר. "הגרמנים הם שניהלו את המדינה", לדבריו. המדיניות הגרמנית כללה החרמת רכושם של היהודים - דוגמת בית משפחת הורי - והחרמת כסף ואוצרות אמנות. על פי ההערכות, הנאצים החרימו מידי היהודים רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.
יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה במלחמת העולם השנייה, בעת שהיו תחת משטר וישי הצרפתי, ששיתף פעולה עם הצורר הנאצי אדולף היטלר. רובם נהרגו במחנות העבודה, שאליהם נשלחו אלפים. חלקם נרצחו בבתיהם או ב"צעדות מוות" ואחרים מתו מרעב או נהרגו בהפצצות. על פי מחקר של ד"ר ויקטור חיון קיבץ, 576 יהודים תוניסאים נספו במלחמה - חלקם בעת שהותם בצרפת בזמן המלחמה. ד"ר סעדון הוסיף כי מרבית היהודים שנרצחו בתוניסיה שילמו בחייהם בעיקר משום שזוהו כפעילים קומניסטים או כפעילים נגד ממשלת וישי.
כך, לדוגמה, משורות בודדות שכתב הורי ביומנו בדצמבר 1942 אפשר ללמוד הרבה מהלחץ והמצוקה העמוקה שחשו יהודי תוניסיה תחת עול הכיבוש הנאצי: "ליל אמש היה שקט באופן מיוחד. השמועה בדבר גיוסם של 3,000 יהודים לעבודות עפר - מגיל 17 עד 50 - הלכה והתפשטה הבוקר בצורה נמרצת והגיוס התקדם. בעיר הודבקו מודעות של הקהילה היהודית בנושא זה ואפשר לתאר את התסיסה ששלטה במושבה היהודית.
"כהרגלי, נסעתי בצהריים בחשמלית לרחוב רומא ולתחנת לה-דפש. המשטרה עלתה לקרון שלי ועצרה תריסר יהודים ואני ניצלתי וחזרתי לביתי. האם הנס הזה קרה בזכות הכומתה שעל ראשי, שברגע מסוים נראתה 'קתולית'?", תהה הורי ביומנו.
עד לשנים האחרונות המחקר ההיסטורי לא העמיק בקורותיה של יהדות צפון-אפריקה במלחמת העולם השנייה. לדברי ד"ר סעדון, הדבר נובע מכך שהיה מחסור בחוקרים שעסקו בנושא ומהסיבה שהמודעות לכך הייתה מאד קטנה. "כעת, הדור שחי שם הולך ונעלם ומתחיל לספר יותר. הוא מעוניין להעביר את סיפורו הלאה", אמר.
"יומנו מפנה את תשומת הלב אל היהודי הפשוט"
על פי ד"ר סעדון, סיבה נוספת למיעוט המידע בנושא טמונה בכך שהיהודים במדינות אלו "חשו שאין להם לגיטימציה לספר את שעבר עליהם. לכאורה, הם לא היו חלק מהסיפור הגדול יותר של שואת יהודי אירופה. אבל היום המחקר התרחב והבינו שלנושא יש חשיבות".
ד"ר סעדון הדגיש כי תרומת היומן של הורי למחקר היא "בכך שהוא הראשון המתאר את חיי היהודים בעיר הבירה תוניס בתקופת הכיבוש, בעת התרחשותם". לדבריו, "הוא משתף אותנו במידע שהיה בפניו, כמו גם בחוויות האישיות שלו ושל משפחתו. יומנו מפנה את תשומת הלב אל היהודי הפשוט ואל האופן שבו הוא חווה את המלחמה. מדובר במקור רב-ערך להבנת התקופה שנותן, יחד עם יומנים אחרים שנמצאו, תמונה כוללת של חיי היהודים בתקופה במקומות שונים".
"חשיבות היומן יכולה לבוא לידי ביטוי בשני היבטים: האחד, בתיאור מאורעות המלחמה, והשני בתיאור הרגשות הפנימיים שלו לנוכח האירועים. ננסה להתייחס למידע שהוא מביא על מצבה של הקהילה היהודית, על יחסי היהודים והגרמנים ועל יחסי יהודים וערבים בתקופת הכיבוש", סיכם ד"ר סעדון.