ישראל לא מאמינה לניצולי השואה מטוניס

הם עלו ארצה ברגע שהתאפשר. זה קרה בערך 12 – 14 שנים אחרי שעברו את אימי מלחמת העולם השניה בארצם. הם לא היו במחנות ריכוז, אך נאלצו לבצע עבודות כפיה, ללכת עם טלאי צהוב, לראות את בתיהם נבזזים, את משפחותיהם מתרסקות, לברוח משריקות כדורי החיילים של פלדמרשל רומל ומרסיסי הפצצות הלופטוואפה על ישוביהם. כשהגיעו לישראל הם הבינו שניצולי השואה אמורים לקבל פיצויים מממשלת גרמניה, אבל היא לא החשיבה אותם כניצולים. עד היום הם נאבקים על הזכות המפוקפקת הזו - להיכלל בחוק הפיצויים לנפגעי הנאצים.

"אני אספר לכם משהו" אומרת מרים ברדה משדרות. "הייתה לי שכנה אחת, שחברה מטוניס היתה מבקרת אותה ולעיתים היו באות איתה הבנות שלה. שבע בנות היו לה. כשהגיעו הגרמנים לטוניס, הם אנסו ורצחו שלוש מהן וגרמו לרביעית להיות מפגרת. מאז היא לא הגיעה לבקר". ספק אם נכדיה של ברדה ישמעו אי פעם את הסיפור הזה. ספק אם אי פעם בישראל, היה מישהו ששמע על הפרשה הזאת באופן פומבי. ברדה שמרה אותה בליבה ועוד כמה סודות אחרים, כואבים ומזעזעים, שמקורם בימי הכיבוש הגרמני בטוניס: "למדאם פרץ, גם היתה ילדה שאנסו אותה" סיפרה אחריה דולי בלסן, בת 75 בשדרות, "היא נכנסה להריון וילדה בת. את מתארת לעצמך? בת מגרמני נאצי היא ילדה. אחר כך מישהו הסכים להתחתן איתה, עם הילדה, זה המזל שלה. יותר מאוחר, כשניסיתי לברר מה עלה בגורל השניים. הילדה הזאת ובעלה, הבנתי שהם נפטרו, כל אחד בזמנו".

כדי להסתיר את הבנות מגורל דומה, סיפרו השתיים, הסתירו אותן מתחת לערמות של אפר. "את אבא שלי לקחו לנו" סיפר ויקטור בלסן, גם הוא מטוניס, "הוא נלקח לעבודות כפיה. חזר אחרי כמה חודשים, בכלל בלי שידענו איפה הוא. יצאו לו מהראש אולי שלושה קילוגרם של כינים. הוא והחברים שלו ישנו על קש, אם בכלל היה אפשר לישון. כי כל הזמן הם עבדו". ברדה מספרת, "אבא שלי שכב 12 שנים במיטה, אחרי שחזר מעבודות כפיה. 12 שנים הוא שכב, עד שמת. הוא שב משם, מהתופת, כשכל הצלעות שלו שבורות. ככה הוא סיים את החיים שלו".

ברדה תיארה את התלאות שעברה משפחתה ודולי את התלאות שלה וגם דוד וויקטור והאח של אנדרי קטורזה ומדלן רסאד ועוד אחרים. לרובם יש עכשיו עוד קושי גדול מאוד: הם לא מוכרים כניצולי שואה הזכאים לקבל בשל כך פיצויים מממשלת גרמניה: "הגשנו כל מה שביקשו מאיתנו כדי להסדיר את העניין הזה" סיפרה בלסן, "מילאנו טפסים, הבאנו אישורי מגורים. ביקשו גם צ'קים לא רשומים כדי להעביר את הקצבה. את כל הניירת הדרושה. אבל בסופו של דבר, דחו את התביעות שלנו".

מגבס הגיע לישראל גם השר סילבן שלום: "המשפחה שלו, גרה ליד המשפחה שלי" סיפרה ברדה, "ניסינו לערב אותו בעניין הזה, ניסינו לערב עוד אנשים רבים שחשבנו, שהם יכולים לסייע לנו במאבק. אבל בסופו של דבר, נשארנו עם קריאה טרומית בכנסת ובלי הפיצויים".

מערב גרמניה הכירה במחויבותה העקרונית לפצות את ניצולי השואה כבר במו"מ המוקדם ביותר עימה בשנת 1952. הממשלה המזרח-גרמנית הקומוניסטית, לעומת זאת, הכחישה כל אחריות כזאת, על אף מאמציה הרבים של ועידת התביעות. ב-1990, כשמזרח ומערב גרמניה נשאו ונתנו על הסכם האיחוד שלהן, ועידת התביעות קבעה שגרמניה המאוחדת תהיה חייבת לעמוד בהתחייבותה לפצות את ניצולי השואה שלא קיבלו עד אז פיצוי.

פעילותם של משפטנים ישראליים ובין לאומיים, בסיוע נבחרי ציבור במדינות שונות, הביאו לעוד מספר הישגים, הקשורים בפיצויים לקהילת יוצאי טוניסיה בישראל.

בית משפט מחוזי בת"א, קבע בפברואר 2008, כי אין הצדקה לשלילת זכאותם של יהודי טוניס לפיצויים בהסתמך על הטענה לפיה היו בעלי נתינות טוניסאית. פסק דין זה סגר וחתם את נושא זכויותיהם של יוצאי טוניס (שנולדו בטרם 7/1/1944 ועלו ארצה עד אוקטובר 1953) לקבלת תגמול ממשרד האוצר, היות ונקבע באופן חד משמעי כי טענת הנתינות לא יכולה לחסום את זכאותם של יוצאי טוניס לקבל תגמול ממשרד האוצר בשל נרדפותם בתקופת השואה בטוניס.

בשפה הרשמית היבשה, הדברים נראים כך: "לכבוד מרים ברדה משדרות, אנו מאשרים קבלת מסמכי התביעה על פי החוק שבנדון ופתחנו תיק תביעה. תביעתך תיבדק על ידינו ועם גיבוש ההחלטה בגינה נודיעך בהתאם", כתב שלום חזן, פקיד הארכיב בלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר. שלושה חודשים וחצי לאחר מכן, הגיע לידיה של מרים ברדה מכתב נוסף, בו התבשרה כי בקשתה נדחתה: "מצאתי כי לא קיבלת תשלום לפי ההסכם שנחתם בשנת 1992 בין גרמניה לוועידת התביעות החומריות, או לפי החוק הגרמני להקמת קרן זכרון ואחריות עתיד בשנת 2000. את רשאית לערער על החלטתי זו", כתב וחתם רפי פינטו, מהרשות המוסמכת במשרד האוצר. מכתבים דומים קיבלו גם בעלה של מרים ברדה וגם דולי ובעלה ורבים אחרים.

"אמא לקחה אותנו לים, לחולות, כדי להסתתר מהגרמנים", סיפרה מדלן רסאד, מקהילת יוצאי טוניסיה בשדרות. "ברחנו על הידיים של ההורים, עם עוד הרבה אחרים. אחר כך, כשחזרנו לביזט, העיר שבה גרנו, ראינו שהבית שלנו הרוס, שהחנות שלנו הרוסה ושהחיים שלנו נהרסו איתם. הברירה שנותרה לנו, היתה ללכת לעיר טוניס, להיות בה במחנה פליטים. חיינו בו עד שהעבירו אותנו לבית הספר היהודי 'אליאנס'". בידה היא מחזיקה מעטפה, שבה מכתב הדוחה את תביעתה לקבל פיצויים. "היינו במחנה פליטים, כי הגרמנים לא הספיקו לבנות מחנה ריכוז. "היה רעב, היו מחלות. שני דודים שלי מתו במחנה הזה".

רחל דואני, מרכזת בעמותה הפרלמנטרית של ניצולי השאה בכנסת את נושא הטיפול בניצולים מלוב וטוניסיה. מדובר בעמותה המסייעת לכל ניצולי השואה, לזכר הנספים וסיוע לניצולים במיני עניינים, כמו הגשת בקשות, זירוז טיפול בנושאים דחופים, השבת רכוש וכדומה. העמותה קמה לפני עשור לערך. הורי הם ניצולי שואה: "הקריאות השניה והשלישית נדחו בשלב זה, בגלל חוק ההסדרים" היא סיפרה השבוע, החוק הועבר גם ב'דין רציפות', מנגנון הקיים לטובת המשך הדיונים בחוק, במקרה שבה הכנסת מחליטה על התפזרותה. צריך לציין, שהרבה טוניסאים עלו אחרי 1953, השנה שמגדירה את גבול מועד הזמן לקבלת פיצויים. אחרי מועד זה, לא אושר לתת פיצויים לעולים ממדינות צפון אפריקה".

לדברי דואני, הדבר אינו תלוי במועד היציאה מארץ המוצא, אלא במועד ההגעה לישראל. אחד הדברים שהרגיזו אותה במיוחד בעניין הזה, הוא הדרך שבה התייחסו דווקא גורמים ישראליים, אל העולים במדינות שאליהן הם ברחו. לדבריה, עוכבו במדינות אלו עולים רבים והגיעו לארץ אחרי המועד הקובע: "ארגונים ישראלים כמו הסוכנות היהודית באותה תקופה, עיכבו את העולים בחו"ל" היא סיפרה בעצב, "ככל שאני יודעת, מתעכבת השלמת החוק הזה, בגלל עלותו הכספית הגבוה. אנחנו כעמותה, גם לא מאיצים את הטיפול בו. אנחנו בחנו את הדופק של תמיכת חברי הכנסת וועדת הכספים בחוק, הבנו שאנחנו עלולים להביא למחיקת ההצעה לחלוטין, אם נביא אותו בשלב הזה להצבעה בקריאות שניה ושלישית והוא יידחה".

דואני מעריכה את מספרם של עולי טוניסיה, הממתינים להסדר פיצוים ב-2,000 איש בכל הארץ: "אלו הם האנשים ששרדו ועוד נותרו בחיים, כדי לספר מפיהם על מה שעברו בשאה" היא סיפרה, "לצד אלו, ישנם הרבה בעלי אזרחות כפולה, המתגוררים בישראל, שגם הם לא יכולים לקבל פיצויים. זה מה שמרגיז אותי. מה הקשר לכפל אזרחות? הם חיים בארץ, יהודים שעברו את השאה והם זכאים לפיצויים". מעורבותה של דואני בעמותה, היא בשל היותה בת לניצולי שאה בעצמה: "אימי נשאה אותי ברחמה, כשעלתה לארץ" היא סיפרה.

יוצאי טוניס ממתינים להצבעה על הקריאה השניה והשלישית לחוק אשר יסדיר את מעמדם וזכאותם לפיצויים. בוועדת הכספים של הכנסת דוחים את הטענה, לפיה החוק לא הועבר לדיון סופי בשל עיכובו אצלה. בוועדה גורסים כי החוק כלל לא קשור אליהם, וכי הוא צריך לעמוד שוב להצבעה טרומית, היות שעבר זמן רב מאז שאושר בראשונה.

החוק הוא נוקשה ונסמך על תקנות גרמניות בעניין תשלום פיצויים לניצולים. גרמניה לא מיהרה להודות שגם בצפון אפריקה היא פעלה להשמיד את הקהילות היהודיות. שרידים מאותן קהילות לא שוכחים זאת. אף אחד מהם לא שוכח את הבית, את החיים שלפני הכיבוש ואת ההישרדות בתקופה הזאת. יוצאי טוניסיה מבקשים בכוחות שנותרו להם, שלפחות מדינת ישראל תכיר בהם באופן רשמי כניצולי שואה.