נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית ביניש, מאשימה את המשטרה בפגיעה בזכויות הפרט ובמערכת המשפט. "נדהמתי מהעלייה במספר המעצרים עם תום ההליכים, שהמשטרה מדווחת עליה בגאווה. המעצר הוא אחת מהפגיעות הקשות בזכויות הפרט", אמרה אתמול (ראשון) ביניש במסגרת יום עיון בנושא באוניברסיטת חיפה.
לטענת ביניש, ידיה של התביעה קלה על הדק המעצרים. "יש עבירות קלות, שבהן רואים חוסר התאמה בין שיקולי המעצר לבין היכולת לממש אותם, ולכן הדרך הפשוטה, שלא מקובלת עליי, היא הגשת כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים", נימקה. "מצב זה פוגע באדם שלא בטוח היה צריך להיעצר, וכן ביעילות של מערכת המשפט. ספק אם יש לכך הצדקה".
נשיאת בית המשפט העליון לשעבר נתנה הסבר אפשרי לעלייה במעצרים עד תום ההליכים, ממנו עולה כי שיקולים זרים מכריעים בנושא. "העלייה הגדולה במספר המעצרים קשורה בתכנית המשטרתית 'תכנית מפנה', שלפיה יחידות המשטרה נמדדות בהתאם למספר המעצרים עד תום ההליכים שהן משיגות. מעצר עד תום ההליכים אינו הישג ואינו צריך להיכלל במדדים של איכות עבודת המשטרה", אמרה. לדבריה, "קיים חשש כי להחלטתה של התביעה על הגשת בקשות מעצר עד תום נלווים גם שיקולים לא עניינים, והתוצאה היא ריבוי מעצרים מיותרים".
לקריאה נוספת:
רצח הנער בחולון: שני נערים ששוחררו - נעצרו מחדש
צפו: שוטר מבצע עבירת תנועה חמורה בתל אביב
"העוקץ הרוסי": נחשפה רשת שהונתה תיירים ישראלים
דבריה של ביניש מאששים את דוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2013, שהוגש בספטמבר האחרון לשרת המשפטים לשעבר ציפי לבני. בין היתר, נכתב בדוח כי קיימת מגמה מטרידה של גידול ניכר במספר המעצרים וכרסום בזכויות הנתונות לעצורים לפי החוק. מספר המעצרים במדינת ישראל לא רק שלא פחת מאז חקיקת חוק המעצרים ב-1996, אלא הלך וגאה בעשור האחרון. גם הדוח מתייחס ל"תכנית מפנה" הנהוגה במשטרה, אשר לדעת הסנגוריה הציבורית סותרת את העיקרון הבסיסי שהותווה בחוק המעצרים ופסיקת בית המשפט העליון, ולפיו המעצר אינו צריך להוות כלי להרתעה ואינו יכול לשמש מקדמה על חשבון העונש.
השופט רון שפירא, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, סיפר על השפעתן של בקשות המעצר הרבות על ההליך המתנהל. "המעצר לא צריך להשפיע על העונש, אבל לעתים הוא משפיע. הוא משפיע על הסדרי הטיעון, במיוחד כאשר הנאשם יודע שהוא ייעצר ליותר זמן אם לא יודה באשמה", אמר.
מנגד, ראש חטיבת התביעות במשטרה, תת-ניצב לילי באומהקר, התנגדה לדברים. "אומרים שידינו קלה על הדק המעצרים, אני לא חושבת שזה נכון, אנחנו בוחנים כל תיק", השיבה. "אנחנו, כתביעה המשטרתית, לא נמדדים בבקשות למעצר עד תום ההליכים ולא בהגשת כתבי אישום, אלא רק במשך זמן הטיפול בתיק. אני לא מאמינה שנאשמים מודים בגלל שהם עצורים ובגלל מעצר עד תום ההליכים, ואני גם לא מאמינה בהודאת שווא במשטרה".
פרופ' אורן גזל אייל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ציין כי במקרים רבים נאשמים עצורים עד תום ההליכים לתקופות ארוכות יותר מהמאסר שבסופו של דבר מוטל עליהם. כך, למשל, ציין אייל כי בשנת 2011, חמישית מהעצורים שוחררו מיד עם הודאתם או זמן קצר מאוד לאחר מכן. כיום המצב קשה יותר, שכן יותר נאשמים נעצרים עד תום ההליכים, ומנגד ירדו רמות הענישה. משמעות הדבר היא שלאותם נאשמים כדאי להגיע להסדר טיעון ולהודות כדי להשתחרר ממעצר בין אם ביצעו את העבירות המיוחסות להן, ובין אם לאו.
לדבריו, שיטה זו, שבה נאשם יודע שאם יודה הוא ישתחרר בקרוב ובית המשפט יסתפק בתקופת המעצר כריצוי עונש כולו, לעומת מצב שבו אם יתעקש על חפותו מעצרו ימשך, יוצרת חשש כבד שלפיו נאשמים מוותרים על טענות הגנה טובות שיכלו לסייע להם.
לפניות לכתבת גלי גינת: gali.gnt@walla.com