דוח: ישראל בצמיחה – אך רק העשירים מרוויחים מהמצב

ישראל בצמיחה והעושר גדל, אך מי שנהנים מהמצב הם המעסיקים, בעלי ההון והמאיון העליון - כך עולה מדוח השנתי של מרכז אדוה, "תמונת מצב חברתית", המתפרסם הלילה (ראשון) וחושף מציאות כלכלית עגומה. על פי המחברים שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואמה רפופורט, ישראלים אמנם אוהבים לראות את עצמם חלק ממערב אירופה, אולם במרבית המדדים החברתיים והכלכליים, אנו ממוקמים בשוליים המזרחיים והדרומיים של היבשת.

מהדוח עולה כי ישראלים רבים מקבלים שכר נמוך – שני שלישים מן השכר החציוני. יותר מחמישית מהציבור בישראל (22.1%) השתכרו כך בשנת 2012 – מקום שלישי מתוך רשימה של 28 מדינות מה-OECD. חלקם של כל הישראלים המשתכרים שכר ממוצע ואף פחות מכך עמד על 70.7% באותה שנה. 31.3% מהישראלים משתכרים עד שכר מינימום.

פערי השכר בין גברים ונשים נותרו יציבים. בעוד הפער בשכר החודשי הצטמק מעט, הפער בשכר השעתי נותר כפי שהיה. כך, ב-2003, עמד השכר החודשי של נשים בישראל על 62.2% מזה של הגברים, ואילו בשנת 2013 זה עלה ל-68.1%. הפער המגדרי בשכר השעתי, לעומת זאת, יציב למדי ועומד על 15.5%. במבט השוואתי, ישראל מדורגת באמצע טבלת המדינות המפותחות.

לקריאה נוספת:
לא מסוגלים לשלם על חימום: "הילד רוצה מעיל, שאלך לגנוב?"
אבסורד: הגדלת הקצבה פגעה בהכנסת ניצולי שואה
מדד הדמוקרטיה: רוב הציבור בעד לחדש את המחאה החברתית

הדוח בוחן הכנסה חודשית ממוצעת של שלוש קבוצות: שכירים אשכנזים, שכירים מזרחים ושכירים ערבים. ב-2013 עמדה ההכנסה הממוצעת של שכירים על 9,030 שקלים. ניתן לזהות פערים בולטים בין הקבוצות: ההכנסה הממוצעת של שכירים ערבים עמדה על 6,076 שקלים (67% מהממוצע), של שכירים אשכנזים – 11,897 שקלים (32% יותר מהממוצע), ושל שכירים מזרחים – 10,033 (11% יותר מהממוצע).

אי השוויון נמשך גם בקרב קשישים. ב?2013, הפריש משק בית בחמישון העליון לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 1,244 שקלים - פי 15 ממה שהפריש משק בית בחמישון התחתון (83 שקלים). משמעות הדבר היא כי לשתי קבוצות האוכלוסיה צפויה רמת חיים שונה לחלוטין בעת שחבריהן יגיעו לגיל הפרישה.

עוד עולה כי שיעור האבטלה הארצי הוא נמוך ועומד על 5.6%. אולם, שיעור זה משקף בעיקר את היישובים היהודיים במרכז הארץ. כשמתרחקים מהמרכז, שיעור דורשי העבודה גדל באופן ניכר, בעיקר ביישובים ערביים ובחלק מעיירות הפיתוח: רהט (33.3%), אום אל פחם (30.8%), עראבה (27.8%), סכנין (24.8%), טמרה ומעאר (23.9%), ירוחם (16.4%) ודימונה (15.4%).


נתוני השכר מעוררים שאלה גם לאור העובדה שבעשור האחרון (2013-2004) כלכלת ישראל צמחה יותר מזו של ארצות ומערב אירופה. מהדוח עולה כי הצמיחה אינה מתרגמת לשיפור ברמת החיים של כלל הישראלים. הדבר, על פי מחברי המסמך, נובע מכך שישראל אינה ממצה את פוטנציאל הצמיחה שלה, בין השאר בגלל היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים והשכיחות הגבוהה של עימותים אלימים להם השלכות כלכליות. על פי בנק ישראל, מבצע "צוק איתן" צמצם את התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) ב-0.3%, אך הצטברותם של העימותים פוגעת לטווח הארוך בקבוצות אוכלוסיה ובחבלי ארץ רבים, ויוצרת אווירה של חוסר יציבות.

קושי נוסף שפוגע בשיפור רמת החיים הכללית בישראל הוא שבעשור האחרון, פירות הצמיחה, במקום שיחלחלו כלפי מטה, עושים את הדרך ההפוכה. בעוד שכרם של 99% מן הישראלים לא גדל במקביל לצמיחה, שכרם של מנהלי התאגידים הגדולים עלה ביותר מן הצמיחה. חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל בעשור האחרון מ-11% ל-15%, וזאת על חשבון העובדים, שחלקם ירד מ-66% ל-62%. השכר היחיד שגדל מאוד הוא זה של המנהלים הבכירים: עלות השכר שלהם גדלה בין 2000 ל-2010 פי שניים ויותר. ב-2013, עלות השכר הממוצע של מנכ"ל ב-100 החברות הגדולות ביותר הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב עמדה על סכום שנתי כולל של 6.158 מיליון שקל - 513 אלף שקל בחודש. עלות השכר השנתית הממוצעת של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמדה על כ-4 מיליון שקלים - 330 אלף שקלים בחודש.

עוד עולה מהדוח כי בשנה זו הפערים בין חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה ליתר העובדים בישראל היו גבוהים ביותר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), עלות השכר הממוצעת של אותם בכירים היתה גבוהה פי 36 מן השכר הממוצע במשק בשנת 2013, הנאמדת ב-9,212 שקלים בקרב עובדים ישראלים. מדובר בפי 77 משכר המינימום באותה שנה (4,300 שקלים).

מחברי הדוח קובעים כי ממשלת ישראל אינה מאזנת את התוצאות הבלתי שוויוניות של הצמיחה. ההוצאה הממשלתית כאחוז בתל"ג עמדה על 41.3% תמ"ג, נתון המציב את ישראל בדבוקה אחת עם מדינות במזרח אירופה, או עם כאלו הבעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה, דוגמת ניו זילנד וקנדה, שהוצאותיהן לביטחון נמוכות מאלה של ישראל. זאת, לעומת ההוצאות הסוציאליות של הממשלה - קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס – שעמדו על 15.8% מהתל"ג, קרוב לתחתית סולם מדינות ה-OECD.

באופן כללי, העושר בישראל גדל. אפשר ללמוד על כך מהמכשירים הפיננסיים הנקראים "נכסים כספיים שבידי הציבור", הכוללים פיקדונות בנק, ניירות ערך, חיסכון פנסיוני וביטוח חיים. בין 2003 ל-2013 גדלו נכסים אלה בכ-80% - מ-1,704 מיליארד שקלים ל-3,048 מיליארד שקלים. אמנם בישראל לא מתפרסמים נתונים על התפלגותם של נכסים אלה לפי עשירונים, אולם אם להסיק ממדינות אחרות, הרי שסביר להניח כי גם כאן מחזיק המאיון העליון בחלק גדול מאוד של נכסים אלה.

אי השוויון בישראל הוא מהגבוהים בקרב מדינות ה-OECD. אלמנט זה נמדד על ידי מדד ג'יני, הבוחן את מיקומה של מדינה בין שני קצוות: הקצה האחד, שערכו אפס, מסמן מצב שבו ההכנסה מתחלקת באופן שווה בין כולם; והקצה השני, שערכו אחד, מסמן מצב שבו כל ההכנסה מצויה בידיו של אדם אחד. המדד בישראל עומד על 0.377, מה שמציב את ישראל במקום החמישי מתוך 34 מדינות. מאמצע שנות ה-80' גדל מדד ג'יני בממוצע ב-5.3% בקרב מדינות ה-OECD, בעוד שבישראל נרשמה עלייה של 15.6%.

הדוח בוחן גם את מצב ההשכלה הגבוהה בישראל. על פי הדוח, רק מיעוט של 28.8% מתוך שכבת הגיל הנבדקת (29-20) למד במוסד להשכלה גבוהה בשנת 2011. אחד הגורמים המשפיעים הוא מספר הזכאים לבגרות. בשנת 2013 עמד שיעור הזכאים על 53.4%.

גם כאן ניכרו פערים בין האוכלוסיות השונות. רוב הסטודנטים לתואר ראשון מגיעים מיישובים מבוססים. בשנת הלימודים 2013-2012, ביישובים יהודיים מבוססים, שיעור בני 29-20 שלמדו לתואר ראשון באוניברסיטה או במכללה אקדמית בישראל עמד על 20.5%. שיעור זה היה גבוה פי שלושה לערך מהשיעור המקביל ביישובים הערביים - 7.5%. בעיירות הפיתוח, עמד שיעור זה על 13% - גבוה יותר מזה של היישובים הערביים, אבל עדיין רחוק מהיישובים המבוססים.

כאשר מפרידים בין אוניברסיטאות למכללות אקדמיות, עולה כי ביישובים מבוססים, שיעור הלומדים לתואר ראשון באוניברסיטאות מתוך קבוצת הגיל הנבדקת עמד על 9.3%. זאת, בהשוואה ל-5.3% סטודנטים מעיירות פיתוח ול-4.8% המגיעים מיישובים ערביים. במכללות האקדמיות הנתונים המקבילים הם 11.2%, 7.7% ו-2.8%, בהתאמה. הפערים במכללות האקדמיות בולטים במיוחד על רקע העובדה שאחד היעדים של אלה הציבוריות הוא פתיחת הזדמנויות בפני תושבי הפריפריה.

גם בחינת מערכת הבריאות מעלה כי הפערים המוכרים נותרו בעינם. ב?2013 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי ובין המימון המצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים. המימון הרצוי הוא זה הכולל עדכון ראוי של הסל, שנה אחר שנה, בהתאם לשינויים הדמוגרפיים והטכנולוגיים ולשינויים במדד מחירי תשומות הבריאות. המימון המצוי הוא זה הקיים בפועל.

כאשר העדכון אינו מלא, מערכת הבריאות נאלצת לגייס משאבים נוספים, בעיקר באמצעות גביית תשלומים עבור תרופות וטיפולים. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, עלותו בשנת 2013 הייתה מסתכמת בכ-58 מיליארד שקלים, אלא שבפועל זו הסתכמה ב-36.5 מיליארד בלבד.


לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.co.il