הסכם הגרעין משקם את הכבוד האיראני האבוד

עדיין לא ברור כיצד יסתיים הלילה סבב השיחות בין איראן לשש המעצמות. אך בין אם יושג הסכם ברגע האחרון ובין אם לאו, הרי שגם הפעם המנצחת הגדולה תהיה הסבלנות האיראנית הידועה, שמוציאה שוב ושוב את המערב משלוותו.

"האל אוהב את מי שמחכה בסבלנות", אוהב לומר הנשיא חסן רוחאני כשהוא מצטט מן הקוראן, ונדמה שהשנים האחרונות - בהן פיתחה איראן את תכנית הגרעין, נשאה ונתנה עליה עם המערב, הפסיקה את השיחות וחוזר חלילה - הן דוגמה טובה לפסוק הזה.

הסיבה שבגינה נבחר רוחאני לתפקידו בשנה שעברה הייתה להשיב את "הכבוד האיראני" האבוד, והכבוד הזה אכן מחדש ימיו כקדם בהתאם לתכנית. איראן אינה נותנת דבר, מחייכת, כלכלתה מבריאה (אמנם באיטיות), והיא נחשבת לגיטימית בקרב האומות, עד כדי ישיבה בשולחן העגול עם מדינות אירופה, ואפילו לצד ארצות הברית.

שיחות הגרעין || כותרות אחרונות בוואלה! חדשות
ארה"ב הציעה לאיראנים להאריך את המשא-ומתן בווינה
כיצד איראן הצליחה להשיג כ"כ הרבה ויתורים? פרשנות
נתניהו יגלה האם קמפיין ההפחדה שלו שיכנע את העולם

זה תקופה ארוכה שאיראן מזהה את חולשתה של ארה"ב במזרח התיכון. וכך למשל, הבוס האמיתי בעיראק הוא לא הצבא האמריקני, אלא הגנרל קאסם סולימאני, מפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה. בניגוד לארה"ב, איראן מוכנה לשים מגפיים על הקרקע העיראקית, ולא רק להביט עליה ממרומי המזל"ט. איראן אינה ממתינה שארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) המאיים עליה ממערב יתרחב ויתפשט מזרחה; מאבקה הנחוש במורדים הסונים מאלץ אותם לפזול באופן מוחלט לכיוון מערב, מפני שהארגון יודע שכוחו לא יעמוד לו, כרגע, מול איראן.

עם זאת, חשוב לזכור שחוסר סבלנות היא תכונה ששמורה אצל האיראנים רק למקרים של מלחמה קיומית, של איום על הבית ועל הלאומיות האיראנית, ויותר מזה - איום על האמונה השיעית. בכל הנוגע למו"מ בנושא תכנית הגרעין, נציגי איראן מצטיינים בכל הסבלנות שבעולם, ולו רק משום שהמערב מאפשר להם.

ככל שמתקרבים לפקיעת המועד האחרון לחתימת ההסכם, כותרות העיתונים המקומיים כבר יכולות לנבא את התוצאה האפשרית של השיחות בווינה. באחד העיתונים ("תעאדל") נכתב כי "האסטרטגיה החדשה של שיחות הגרעין היא 'הבנות מדיניות' במקום הסכם כולל". כמה מעיתוני יום שני מאשימים, כמובן, את הנשיא ברק אובמה, ואת עמדתו בנושא העיצומים כמכשול להשגת הסכם הקבע עם איראן.

אבל גם האיראנים יודעים ש"הבנות מדיניות", מעורפלות ככל שיהיו, עדיפות על הסכם קבע חתום ומקובע. כמו לפני שנה בדיוק, משאירות מדינות המערב בידי האיראנים את ההחלטה מה ליישם בהבנות ומה לא, ומה לכתוב "הבנות". בשנה שעברה כבר ראינו את התקרית בימים שאחרי הסכם הביניים כאשר שני הצדדים התווכחו על נוסח ההסדר שהושג. הפרשנות שניצחה הייתה כמובן של אלה עם המפתחות למתקני הגרעין.

ולמי שסבור שהמערכת הפוליטית בישראל בוערת, צריך להסתכל רגע על מה שקורה בחודשים האחרונים במג'לס (הפרלמנט) בטהראן. אמנם חוקי המשילות החסרים בארץ מיושמים באיראן, וכהונתו של הנשיא מובטחת עד 2017, אבל השמרנים החליטו למרר את חייו. הם כבר הדיחו שר אחד מממשלתו, ונמצאים בהליכי הדחה של שר נוסף. אם כל זה לא מספיק, הם לא מאשרים מועמד אחרי מועמד שמציע הנשיא כחלופה לשר שהודח.

הפתרון שמציע המערב לאיראן, בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי, הוא הדבר הכי טוב שקרה לנשיא רוחאני, לא רק מבחינת יחסי חוץ אלא גם מבחינה פנימית. שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, הבטיח פעם אחר פעם בתקשורת האיראנית כי הוא נוסע להביא לעמו גאווה, והנה זה באמת קורה.

האמריקנים אינם באמת לוחצים על איראן, אלא "מבינים אותה מבחינה מדינית"; ומצד שני, רוחאני יכול להגיד לשמרנים בארצו כי הצליח לשמור על האינטרסים של הרפובליקה האיסלאמית, אפילו עד כדי דחיית השיחות והסכם הקבע (בפעם המי יודע כמה). אולי רק אז, סוף סוף, יניחו לו ולממשלתו.

את הסבלנות עליה מדבר רוחאני כשהוא מצטט מן הקוראן הוא מיישם בשני המישורים המדיניים, בבית ובחוץ. ייתכן שהוא עוד יזכה להסכם פושר נוסף עם המערב: הסכם שפירושו משיכת זמן נוספת, הסכם שיאפשר לו להציג פנים מחייכות על-מפלגתיות בטהראן, ויותר מהכל, לרשום עוד נקודות חיוביות בעיני המנהיג העליון חמינאי.