אווירה של אינתיפאדה: הרע ביותר עוד לפנינו

(צפו בתיעוד הפיגוע בצומת אלון שבות, שני)

הוויכוח אם מדובר באינתיפאדה שלישית או לאו, ימשיך כנראה ללוות אותנו גם בימים הקרובים. יהיו כאלה שיטענו שאין מדובר בהתפרצות עממית קלאסית מאחר שההמונים הפלסטינים אינם ברחובות - והצדק עמם. יהיה גם מי שישווה זאת לגל הפיגועים שמלפני כשנה ויותר ויטען שהמצב אינו שונה בהרבה. הרי גם אז בוצעו שורה של פיגועים בידי "מחבלים בודדים": החייל תומר חזן שנחטף ונרצח ליד אורנית, החייל גל קובי שנהרג מירי צלף בחברון, שריה עופר שהוכה בגרזנים בבקעה ועוד. אולם משהו באווירה הכללית משדר תחושה שלילית יותר, שבירה בהרבה מאותם חודשים לא פשוטים ב-2013. שני פיגועי דקירה ביום אחד, פיגועי דריסה, מהומות בירושלים, פיגוע ירי (ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק), מתיחות קשה בהר הבית והפגנות סוערות ברחבי הערים הערביות (שנמשכו גם היום בכפר כנא). זו רק רשימה חלקית של האירועים שפוקדים את ישראל בשבועות האחרונים.

ישנם כמה הבדלים משמעותיים בין המצב כיום לזה של לפני שנה ויותר. ראשית, בניגוד לאז, היום אפשר לראות בכל זאת משהו מהממד העממי-המוני. כלומר, ישנן הפגנות במזרח ירושלים ובתוך הקו הירוק. אמנם לא בהיקף של אוקטובר 2000, אך העימותים הללו קיימים ולא ברור מתי ואם בכלל יסתיימו. ואולי ההבדל המשמעותי עוד יותר, הוא אובדן התקווה בשני הצדדים. הפלסטינים והישראלים איבדו את האמונה שפתרון בדרכי שלום אפשרי בכלל. שתי ההנהגות, שתפקידן בין היתר לייצר את התקווה לשלום, הרימו ידיים ואינן מנסות אפילו להגיע להסכם מדיני. הרשות הפלסטינית ממקדת מאמץ בהשגת תמיכתן של מדינות אירופה במהלך החד-צדדי המתוכנן באו"ם, בעוד ישראל עסוקה בכל תרגיל התחמקות אפשרי ממשא ומתן לשלום עם הפלסטינים. נתניהו וחבורתו עסוקים מעל לראשם, לא בניהול נכון של המשבר מול הפלסטינים וביציאה ממנו, אלא בהכנות לבחירות הקרבות ובאות.

ההבנה שהעסק מתחיל לצאת משליטה והסטטוס קוו של שקט בגדה הולך ונסדק, עלולה גם לסמן את דרכו של נתניהו אל מחוץ ללשכת ראש הממשלה. במשך שנים שיווק נתניהו "אופיום להמונים": שקט ושגשוג כלכלי, ללא שום ויתורים או נסיגות לפלסטינים. וההמונים בישראל קנו את הגישה הזו בהתלהבות.

אלא שלפתע, תוך כמה ימים בלבד, מדינה שלמה בפאניקה. השקט הולך ונעלם ואפילו סתם יציאה מהבית, גם בתוך הקו הירוק, כבר אינה נראית בטוחה מדי. המציאות הזו והבחירות המתקרבות הצמיחו שעיר לעזאזל עבור ממשלת ישראל. השטן הגדול בכבודו ובעצמו, האיש שאחראי לכל ההתדרדרות האחרונה, החל במהומות בהר הבית וכלה בגל הטרור המשתולל: הנשיא הפלסטיני אבו מאזן. כמו אינסטינקט בסיסי, ממהרים נתניהו ושריו המתלהמים לתקוף את אבו מאזן לאחר כל פיגוע טרור או גל של הפגנות. הוא אשם ואין בלתו. אורי אריאל, נתניהו כמובן, ויעלון, לא נותנים חלילה לעובדות לבלבל אותם. נכון, לאבו מאזן היו כמה קריאות מסיתות וטיפשיות שהגיעו לשיא במכתב הניחומים ששיגר למחבל שירה ביהודה גליק. אולם בשטח, קציני צה"ל הבכירים וראשי השב"כ מבהירים לראש הממשלה ושר הביטחון, שהרשות עצמה עושה רבות כדי לסכל פיגועים ובכדי למנוע התלקחות בגדה.

מספר עצום של פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי נעצרו בחודשיים שחלפו מאז המלחמה בעזה, בין היתר כדי למנוע גל של אלימות נגד ישראל. אלא ששוב, את נתניהו ושריו זה לא מעניין. עבורם אבו מאזן הוא טרף קל ואם הוא אשם, משמעו שאין פרטנר, אין עם מי לדבר ולא צריך חלילה לדבר על הסכם שלום ונסיגה מהגדה.

האבסורד שבדבר, שמקבלי ההחלטות מנסים להתעלם בכל דרך דווקא מהארגון שאחראי להסתה הקשה ולהידרדרות במצב, כלומר חמאס. ראשי הארגון, חאלד משעל ואיסמעיל הנייה, כולם קוראים בגלוי לתושבי השטחים לצאת ולעשות פיגועים ולהפגין ברחובות. אולם בישראל אין רוצים חלילה לסמן את החמאס כיעד ולהסתבך במלחמה אפשרית נוספת בעזה. הרבה יותר נוח למקד את ההסתה באבו מאזן ולטעון כי הוא אשם בכל. עוד גורם שחלילה אינו מוזכר בנאומים של הפוליטיקאים, הן הפעולות שלהם עצמם ושל אישים בולטים מהימין: אי אפשר לנתק את ההסלמה בהר הבית מהמצב הכללי בגדה, במזרח ירושלים ובתוך ישראל. ואותם אישים שהתעלמו מהאזהרות של גורמי הביטחון לגבי מסגד אל-אקצא והסכנה הטמונה בו, נושאים באחריות להידרדרות הקשה במצב.

אז כיצד ניתן לבלום את גל הפיגועים וההפגנות? לא בטוח בכלל שאפשר, מאחר שמדובר בפיגועים שאינם דורשים שום תשתית או הכנה. מספיקה סכין או מכונית על מנת לבצע פיגוע. נתניהו ויעלון שבשנת בחירות מרגישים מחויבים יותר מתמיד לפעול כדי לעצור את גל הטרור, עלולים להתפתות לצעדים פופוליסטים שכנראה רק יגבירו את הזעם של תושבי הגדה ומזרח ירושלים. ומה לגבי משא ומתן לשלום? ב-2014 כבר לא מדברים על שלום, רק על כסף. והרע עוד יותר, כנראה לפנינו.