חמאס הובס, אך גם ישראל תצטרך לשלם מחיר

כמעט לא במפתיע, דקות אחדות לאחר ההכרזה הפלסטינית-מצרית על הפסקת אש, כבר יצאו ראשי חמאס לחגוג את "הניצחון" ברחובות עזה. אותה הנהגה אכזרית וצינית, שהובילה את העזתים לאחת הקטסטרופות הקשות ביותר שידע המקום הזה, הם אותם אלה שנופפו אמש בהישגים וכתרים נעלמים מעין. כמו מקהלה ששיננה פזמון במשך שבועות, אי שם במנהרות והבונקרים, סיפרו על העמידה האיתנה של בני העם הפלסטיני ועל תנועתם המופלאה שהצליחה להכות בציונים. בחלוף עוד כמה שעות פרסמה הזרוע הצבאית הודעה "המתירה למתנחלים המתגוררים מסביב לעזה לשוב לבתיהם". ההודעה לא התייחסה כמובן לעשרות אלפי הפלסטינים שאין להם בית לחזור אליו בעזה, גם אם מישהו יתיר להם לשוב אליו.

מלחמה בדרום - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות
חגיגות הפסקת האש של חמאס יסתיימו באותו הסגר
ההרוגים מהפצמ”ר באשכול: הרבש”צ ורכז ההשקיה
הסכם הפסקת האש: מה כל צד קיבל ונתן
נתניהו שתק - ועיתוני העולם חגגו עם עזה. סקירה

חמאס הובס, לא פחות מזה. אין דרך אחרת לתאר את הסכם הפסקת האש שהתקבל. לא צריך להיבהל מהחגיגות המלאכותיות בצד הפלסטיני. גם לא צריך להיגרר עכשיו בעקבות מקהלה אחרת, של מבקרי ראש הממשלה בנימין נתניהו מימין משמאל, שכבר החלו לטעון שאנו בידנו חיזקנו את חמאס והוא יצא כשידו על העליונה. נכון, הארגון השולט כרגע בעזה רשם לעצמו כמה הישגים במלחמה הזו: הוא המשיך לשגר רקטות עד לרגע האחרון והוכיח יכולת עמידה. חמאס זכה לתמיכה בעולם הערבי, בקרב תושבי הגדה ואפילו במידת מה בזירה הבינלאומית. באותה נשימה צריך להזכיר שישראל לא ניסתה בשום שלב להפיל את חמאס. להחלישו כן, אבל באותה נשימה גם לשמור על יכולתו לשרוד כדי שיהיה בעל בית בצד השני, או במילים אחרות - פרטנר להתנהל מולו.

התבוסה היא במישור החשוב ביותר לארגון. עם כל הכבוד לקהילה הבינלאומית או לערוץ אל-ג'זירה שהתגלה כזרוע תעמולתית של חמאס, מה שמעניין את הארגון זו דעת הקהל המקומית בעזה - וגם זו שבגדה. פעם אחר פעם התרברבו בכירי הארגון, מראש הזרוע הצבאית מוחמד דף שלא ברור מה נותר ממנו, וכלה באחרון הדוברים של התנועה בעזה, והבטיחו לציבור העזתי שימשיכו במערכה עד להסרת המצור, עד לשחרור אסירי עסקת שליט שנעצרו שוב, עד לפתיחתו של שדה תעופה. הם הצליחו לרתום בהתלהבותם מאות אלפי פלסטינים שנעקרו מבתיהם וש-2,144 בניהם ובנותיהם נהרגו במלחמה הזו שהשתכנעו שיש להמשיך בה עד להשגת היעדים.

הם נשבעו שללא נמל ימי, לא פחות מזה (מעבר רפיח לא היווה מבחינתם הישג בגלל שהוא תחת שליטת מצרים), הרקטות ימשיכו ליפול על שדרות ותל אביב, אשקלון ונתיבות. ללא כחל ושרק, הבטיחו שלא תהיה חזרה להבנות "עמוד ענן", או למציאות של השנים האחרונות. שוב ושוב דחו במשך כמעט 50 ימים את היוזמה המצרית שכללה כמעט אחד לאחד את ההסכם מהמבצע ההוא בסוף 2012. והנה, אתמול אחר הצהרים, כשהחלו לצאת הידיעות הראשונות על הפסקת האש (כפי שפורסם לראשונה בוואלה! חדשות), התגלה שחמאס התקפל עם הזנב בין הרגליים וויתר על כל שהתעקש עליו: אין נמל, גם לא שדה תעופה. לא יהיה שחרור אסירי שליט שנעצרו לאחר רצח שלושת הנערים הישראלים. המצור על עזה לא הוסר. תושבי עזה, חייהם, כלכלתם, בריאותם, ימשיכו להיות תלויים בחסדיהם של שלטונות ישראל מצד אחד והשלטונות המצרים מצד שני. בעוד חודש, יתקיים דיון על כל הסוגיות האלה. במונחים של מזרח תיכון, או יותר נכון במצרית מדוברת, המשמעות היא אחת - תשכחו מכל זה.

ההודעה על הפסקת האש יצאה אמש במקביל ממשרד החוץ בקהיר ובנאום נרגש יותר של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אבו מאזן חתר במרץ בימים האחרונים להגעה להסכם הפסקת האש ובמקביל רקם תכנית מדינית (שכבר הודלפה לכלי התקשורת השונים יומיים לפני כן). וכאן, באיש הזה, אולי בעצם מתחיל ההפסד הישראלי. נכון, בזירה הצבאית לא נרשמה תבוסה ישראלית. חמאס אמנם הביא למותם של 70 ישראלים, אזרחים וחיילים, אך כלי הנשק האסטרטגיים שלו - המנהרות ההתקפיות שהושמדו והרקטות שכשלו בהתמודדות עם מערכת "כיפת ברזל", התגלו ככלים שאין להם באמת יכולת לשתק את הכלכלה הישראלית ואפילו לא לשבש את חייהם של תושבי המרכז והצפון. עבור תושבי עוטף עזה זה כבר סיפור אחר, אולם המדינה המשיכה לתפקד, המערכות האזרחיות פעלו כסדרן ואפילו, מה לעשות, הבורסה לא רשמה ירידות משמעותיות. ההפסד הישראלי מתחיל בעצם הוויתור של הממשלה בראשותו של נתניהו על תושבי הדרום. כאילו כל עוד הנזק המסיבי התנהל שם, ביישובים בעוטף - היה הדבר לא קריטי. זה אולי יישמע פופוליסטי, אך אם תושבי תל אביב היו נדרשים להתפנות צפונה, כבר היינו מוצאים את חיילי צה"ל במרכז העיר עזה.

ההפסד המשמעותי לא פחות הוא שללא שינוי של 180 מעלות במדיניות הישראלית כלפי אבו מאזן, הסכם הפסקת האש לא ישנה דבר וההסלמה הבאה תגיע גם תגיע. בשנים האחרונות גילתה הממשלה בראשות בנימין נתניהו (יחד עם שר הביטחון משה יעלון ושאר חבריה) חיבה יתרה לרעיון שחמאס ישלוט ברצועת עזה. אף אחד ממקבלי ההחלטות כאן לא רצה, חלילה, לחתור לכיבוש הרצועה או להפלת חמאס. כאילו היה מדובר בפרה קדושה שיש להיזהר שלא לפגוע בה. מאז נכנס נתניהו לתפקידו, מנהלת ממשלת ישראל מדיניות של העדפה ברורה של שלטון חמאס בעזה על פני ניהול משא ומתן משמעותי לשלום עם אבו מאזן. מערכת שלמה של עצימת עין והבנות שנועדה לשמור על השקט ועל יציבות חמאס בעזה מצד אחד אל מול ניסיונות בלתי נלאים לפגוע באבו מאזן.

עסקת שליט הייתה רק אחד מהשיאים של המדיניות הזו ומבצע "צוק איתן", הוא דוגמה נוספת מצוינת לכך. ערב הלחימה התחביב של הפוליטיקאים מהימין היה להתנפל על אבו מאזן בגין הסכם האחדות עם חמאס. על אף שאבו מאזן הצליח להרכיב ממשלה נטולת בכירי חמאס, שקיבלה את כל דרישות הקוורטט והכירה בישראל, זה לא עניין אף אחד. עבורם, אבו מאזן הוא טרוריסט שחבר לטרוריסטים, שמדבר עם מחבלים. והנה עכשיו מתברר שישראל לא מנסה להפיל את שלטון חמאס בעזה ומדברת עם חמאס בקהיר (אמנם לא באופן ישיר, אך מדברת). הגדיל לעשות השר יובל שטייניץ שכינה את אבו מאזן "גדול האנטישמים במזרח התיכון" - לשמוע ולא להאמין.

זהו אותו אבו מאזן שלחץ על חמאס ועל ראש הלשכה המדינית שלו חאלד משעל, להפסיק את האש, גם בתנאים משפילים. הוא זה שמתחייב כעת לטפל בשיקום הרצועה, באמצעות אותה ממשלה טכנוקרטית שבישראל סרבו לשתף עמה פעולה. אנשיו של הנשיא הפלסטיני הם אלה שהביאו את המידע על החוטפים של שלושת הנערים הישראלים מרואן אל-קוואסמה ועאמר אבו עיישה. הזהו גדול האנטישמים? זה שמצהיר כי הוא מכיר בישראל ורוצה להגיע איתה להסכם שיביא לסיום הסכסוך?

המבצע האחרון בעזה והסכם הפסקת האש בעקבותיו אינם משנים מציאות - הרצועה לא תפורז. היחיד שאולי, רק אולי, יכול להביא לתחילתה של מגמה חדשה ברצועה, הוא אבו מאזן. וההתעלמות במשך שנים מהאיש שהכריז אתמול על הפסקת האש, או יותר נכון, ההחלטה להתעמת עמו בכל הזדמנות, היא בלתי ברורה עד בלתי נסלחת. ההפסד המדיני נרשם עוד טרם החל המבצע, בהתעקשות הישראלית שלא לנסות אפילו לתת הזדמנות לממשלה החדשה של אבו מאזן להוביל מהלך משנה מציאות. מה שכעת תסכים ישראל כנראה לעשות, מאחר שאם לא תעשה זאת, החלופה לכך היא אחת: הידרדרות כלכלית נוספת בעזה, התחמשות של חמאס וסבב נוסף של לחימה כבר בשנה הקרובה.