השיחות הלא-ישירות בין ישראל והפלסטינים צפויות להתחדש הבוקר (ראשון) בקהיר, שעה ששני הצדדים מעידים כי הסיכוי שהסכם הפסקת אש כולל וארוך טווח יבשיל עד מחר בלילה נראה נמוך, אולי אפילו קלוש. נראה שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא הבעייתיות שמציג הנוסח המצרי של ההסכם עבור שני הצדדים בעיקר עבור חמאס, אבל במידת מה גם עבור ישראל.
עוד על המגעים להפסקת האש:
מאמצים להגיע להסדר; ישראל שוקלת תכנית חלופית
בכיר חמאס: לא קיבלנו ולא נקבל את מה שהוצע בקהיר
ראש המשלחת הפלסטינית: הוסכם על פתיחת המעברים
עם זאת, גם בשעה זו, לאחר שבועות של לחימה ארוכה ומתישה, ישראל וחמאס ממשיכים לחלוק אינטרסים משותפים. הן בישראל והן בחמאס, כך נראה, רוצים לחזור למצב של רגיעה. יתרה מכך - אף שבישראל לא יהיה מי שיודה בכך, דומה שגם כאן היו רוצים לראות בהמשך שלטונו של חמאס בעזה. גם כעת. הבעיה היא ככל הנראה עם ההסכם המצרי: הנוסח המוצע מצטייר כרגע כנוח לישראל, אך מעניק בכל זאת לגיטימציה בינלאומית מסוימת לארגון העזתי, ומחזק את מעמדו בציבור הפלסטיני בטווח הזמן הנראה לעין. כמו כן, ההסכם המוצע יגביל את יכולת הפעולה של ישראל בעזה, ומנגד יאפשר לחמאס להמשיך להתחמש.
מלחמה בדרום - סיקור מיוחד
"בעיה" נוספת שיגרור עמו ההסכם המצרי, שספק אם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי החוץ והביטחון שלו יעלון ליברמן מעוניינים בה, היא חזרתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לקדמת הבמה המדינית, כולל בעזה. לרבים בישראל הסוגיה הזו יכולה להישמע כ"פתרון" ולא כ"בעיה", אלא שספק אם זהו אכן המצב בקרב השלישייה הזאת. ובלי קשר למעמדו של אבו מאזן, נראה שכפי שגורסים כעת ציפי לבני ונפתלי בנט, מוטב לישראל ללכת למהלך חד-צדדי של הפסקת אש הכוללת הקלות הומניטריות.
ומה בנוגע לחמאס? גם שם מבינים את המלכוד שיציב בפניהם ההסכם. ללא נמל ימי, שדה תעופה ואפילו ללא מועד מדויק לפתיחת מעבר רפיח, אין בהסכם הישג משמעותי לארגון. ייתכן שבטווח הזמן הקצר עוד יוכל חמאס להתהדר ב"הסרת המצור", לנוכח הסעיפים בדבר ההקלות במעברים ואולי אפילו הגדלת מרחב הדיג, אולם בעתיד הרחוק יותר הנוסח הנוכחי אינו משנה את המצב בעזה במידה ניכרת, לא לטובת חמאס לפחות. הארגון יהיה מוגבל ביכולת שלו לחפור מנהרות ולתקוף את ישראל, ובאותה מידה הוא ייתן לאבו מאזן דריסת רגל ברצועה. ההסכם הזה עלול להפוך את חמאס במובנים מסוימים ללא-רלוונטי. הארגון הוא שהרס את עזה ואילו הרשות תהיה זו שתשקם אותה. מכאן אולי ההסבר לריאיון לוחמני של ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל לאל-ג'זירה אתמול ולכך שראשי הארגון אינם ממהרים לחתום על ההסכם.
ייתכן שרק נשיא מצרים יכול להתניע את תהליך השלום
הכותרות הראשיות בערוצי הטלוויזיה הערביים עוסקות בימים האחרונים מטבע הדברים בלחימה בין "המדינה האיסלאמית" (דאעש) לבין הכוחות הכורדים בעיראק. כוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות, מנהלים מתקפת נגד כ-50 קילומטרים מהעיר מוסול, תחת חיפוי אמריקני מהאוויר. ההתעניינות בעזה, אפילו זו של ערוץ אל-ג'זירה, נעלמת לה אט-אט תחת הרושם שהותירו מעשי הטבח של דאעש. ייתכן שהעניין המופחת ברצועה יאפשר לשני הצדדים לסיים את הלחימה גם ללא הסכם. חמאס עוד יירה מדי פעם בפעם רקטות ופצצות מרגמה אך אינו צפוי לגרור את עזה לקטסטרופה נוספת. וגם ישראל אינה באמת חותרת להפלת חמאס או לפירוז הרצועה מנשק.
ועוד הערה אחת, יותר נכון רעיון: ברשות הפלסטינית ובישראל יש כיום הבנה משותפת לגבי עניין אחד לפחות - חוסר הרלוונטיות של ממשל ארצות הברית בנושא פתרון מדיני באזור. מצד שני, בירושלים וברמאללה יש הערכה עצומה לנשיא המצרי עבד אל-פתח א-סיסי ולתפקידו החשוב במזרח התיכון. מכאן שייתכן שרק א-סיסי (ולא ג'ון קרי או ברק אובמה) יהיה זה שיוכל להביא לחידוש המשא ומתן המדיני בין נתניהו לאבו מאזן. ואולי אפילו בעוד כמה חודשים, לאחר שהרוחות בעזה יירגעו, יקרא נשיא מצרים לשני המנהיגים להשתתף בוועידת שלום על אדמת ארצו ויביא לחידוש תהליך השלום. אולי. זה בוודאי עדיף על סבב לחימה נוסף נגד חמאס.
לפניות לכתב: aviissacharoff@walla.com