פברואר. צהרי יום שישי. רוזליה לובל יושבת בביתה לבדה, מעיינת כהרגלה בעיתון ההונגרי "אוי קלט" שהיא מקבלת כמנויה. עיניה נעצרות על כותרת בנושא השואה ומשם נודדות לתצלום של מקום מוכר - קבוצת נשים וילדים, ומאחוריהם קרון רכבת. מאית השנייה לוקח ללובל, אז יונאש, לזהות את הנערה בת ה-14 העומדת מאחור - היא עצמה, עת הגיעה עם משפחתה לאושוויץ במאי 1944, בפעם האחרונה שבה ראתה את אמה, את אביה ואת שני אחיה.
"היא נתקפה צמרמורת, כשבאחת נזרקה לרגע הטראומתי ההוא - הפרידה ממשפחתה, והיא בכתה כל השבת", מתארת חנה זלצמן, בתה של לובל, בת 85, את האירוע לפני חודשיים, שאמה מתקשה לספר בשל מצבה הרפואי. "אנחנו שומרי שבת וגם כשהתקשרתי במוצ"ש לשאול איך עברה השבת היא לא אמרה דבר. רק למחרת, אחרי האזכרה של אבי היא סיפרה לי שראתה איזו תמונה בעיתון ואמרה 'תראי ותגלי לבד'. היא הגישה לי את העיתון ונדהמתי לראות את עצמי עומדת שם - ואני לא הייתי בשואה. לראשונה ראיתי את סבתי".
עוד על יום השואה:
אושר בממשלה: ניצולי השואה לא ישלמו עוד על תרופות
אילו לקחים אנחנו יכולים ללמוד מגרמניה ביום השואה?
דוח האנטישמיות בעולם 2013: ירידה במספר התקריות
גילוי קיומו של התצלום הוביל את זלצמן ואת בעלה, דוב, לנסות לאתר אותה, וכך הגיעו ל"יד ושם". התצלום נמצא ב"אלבום אושוויץ", תחת הכותר "נשים וילדים על רציף הסלקציות במאי 1944". האלבום מאגד בתוכו 193 תמונות המשמשות עדות מצולמת יחידה לתהליך רצח ההמונים שהתחולל במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את התמונות צילמו בסוף מאי, ובתחילת יוני 1944 ארנסט הופמן וברנרד וולטר, שני אנשי אס-אס שמשימתם הייתה לצלם תמונות זיהוי ולקחת טביעות אצבעות מאסירים לא יהודים, שכן היהודים נשלחו ישירות לתאי גזים. בצילומים נראים יהודי הונגריה מגיעים למחנה מאזור קרפתו-רותניה ורבים מהם הגיעו מגטו ברהובה, שבעצמו שימש נקודת איסוף ליהודים מכמה עיירות קטנות.
בתצלום נראית גם אמה של לובל, אילונה יונאש, כשעל ידיה היא נושאת את אחיה של לובל, ואח נוסף מחזיק בידי האם. "התמונה הזו מתארת רגעים אחר הגעתם לאושוויץ כשלא היה להם מושג לאן הולכים. הדבר הראשון שאמרה היה שהיא עדיין זוכרת את קולו של האדם במדי אסיר העומד לצד הרכבת והורה להם להותיר את כל ציודם על הרכבת, והם לא הבינו למה. היא עוד סיפרה לי שבשלב זה ניסתה לקחת מאמה את אחד מאחיה ולהציגו כבנה, אך קצין גרמני שהיה שם זרק אותה הצדה. זה סיפור שהכרתי מהעבר אך פתאום הכול מקבל חזות".
רגע אחרי צילום התמונה הופרדה לובל ממשפחתה. אחרי כמה דקות היא ראתה שוב את אביה צועד בטור נפרד. היא זיהתה אותו על פי עורפו וניסתה לרוץ אליו, אלא ששוב נהדפה על ידי קצין גרמני ונשלחה לטור של המיועדים לעבודה, ואילו משפחתה הופנתה לתאי הגזים.
"זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי תמונה של סבתי ושל אמי בגיל הזה", אומרת זלצמן. "הידיעה שמדובר בתמונתה של סבתא, שהייתה אז בהיריון, רגע לפני שצועדת אל מותה הייתה מזעזעת. מנגד, נדהמתי גם לגלות כמה אחותי ואני דומות לאימא בילדותה".
זלצמן מודה כי איתור התצלום והפגישה הראשונה עם המשפחה של אמה טלטל אותה קשות. "אני משתדלת להימנע מצפייה בסרטים ביום השואה ומנסיעה לאושוויץ כי אני פשוט לא חזקה מספיק, אבל המפגש החזותי הזה גרם לאימא ולי לטלטלה חזקה, לכן התחלנו בחיפוש אחר התמונה גם באלבום יד ושם".
לובל עבדה באושוויץ כחצי שנה ולאחר מכן נשלחה לבויצמבורג, שם עבדה במפעל לייצור מטוסים כמרכיבה חלקים. ב-1964 היא עלתה ארצה עם משפחתה, הכוללת שלוש בנות, ובהמשך זכתה לעשרה נכדים ול-36 נינים.
לפניות לכתבת: danawp@walla.com
(עדכון ראשון: 17:45)