בחודש שעבר ביקר בברלין נשיא סין, שי ג'ין-פינג. לפני הגעתו לגרמניה ביקש שי שהמארחת, הקנצלרית אנגלה מרקל, תלווה אותו לביקור רשמי באנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה. הבקשה נענתה בסירוב. נשללה גם בקשתו לסייר ב"בית המשמר החדש", מבנה ובו אנדרטה נגד הפשיזם. מקורות בברלין שצוטטו בעיתון "דר שפיגל" אמרו כי "הנשיא מוזמן לבקר בשני האתרים בזמנו החופשי". התברר שהממשלה בברלין רצתה למנוע מהנשיא הסיני לנצל את המעמד כדי להטיף מוסר למדינה השכנה יפן, שטרם התנצלה על ההיקף המלא של פשעיה במלחמת העולם השנייה.
גרמניה זוכה לאחרונה לשבחים על העימות התקיף שלה עם עברה, דווקא ממדינות מזרח אסיה: בייג'ינג שואפת לשכנע את היפנים "להתנהג כמו גרמניה" ולהתנצל על רצח מאות אלפי סינים ועל ניצול שפחות מין במלחמה. גם סיאול חותרת לשם. נשיאת קוריאה הדרומית, פארק גון-הייה, ציינה לחיוב את האופן שבו גרמניה מתמודדת עם זוועות העבר. עם בואה לברלין בחודש שעבר אמרה פארק כי היא "מקווה שיפן תיקח דוגמה מגרמניה".
עוד על יום השואה:
"תקופה קשה לפני שנים רבות": לימודי שואה בגני הילדים
"זה פסטיבל מוכתב, נזכרים בנו רק ביום השואה"
תכנית לפיד: מיליארד שקלים לרווחת ניצולי השואה
גרמניה צדקה כשלא התירה לאורח - מכובד ככל שיהיה - לנצל ביקור באתר הנצחה למטרות פוליטיות. הפרשה הזו (שהסתיימה בשלום) מאפשרת ללמוד שלושה שיעורים על האופן שבו צריך לנהוג בזיכרון לאומי. הלקח הראשון, ערב "פסטיבל השואה" השנתי, הוא עד כמה חשוב לשמור על מפעל ההנצחה נקי מפוליטיקה. אצלנו, באופן מסורתי, מתאפיינים טקסי הזיכרון בנבואות חורבן, באיומים ובהפחדות, ובערגה למלחמה שבה נוכל להוכיח את כוחנו ואת צדקתנו.
הלקח השני הוא שהבעת צער והכרה בחורבנו של האחר אינן אירוע חד-פעמי. גרמניה דבקה בקנאות מרשימה בהתנצלות טהורה וייחודית על הזוועות שעשתה, כפי שעשתה מאז הסכם השילומים, שיצא לדרך ב-1952 במטען רגשי כבד. חרף המהמורות הרבות סייע ההסכם להעמיד את ישראל הצעירה על רגליה. הוא עיגן את ההכרה באחריותה של גרמניה לרצח העם ולפגיעה ברכושם של היהודים. על בסיס הכרה זו, ולמרות הוויכוחים המדיניים, גרמניה ממשיכה עד היום לבנות צוללות עבור ישראל, לעתים גם בחינם.
הלקח השלישי מכוון למנהיגים שנדרשים להביע חרטה, אך לכל היותר ממלמלים דברי "צער" או "כאב", וגם זאת רק מתוך מצוקה פוליטית, בפה רפה או בשיחה פרטית. כזו הייתה, למשל, ההתנצלות של ראש הממשלה נתניהו באוזני עמיתו הטורקי ארדואן (שכפה עליו הנשיא אובמה, רגע לפני עלייתו למטוס בנתב"ג). גם ארדואן עצמו אינו מצטיין בהתנצלויות, כפי שמתחוור מ"הבעת הכאב" החלקית שהשמיע בשבוע שעבר על רצח העם הארמני.
העיסוק הגרמני בחרטה ובהתבוננות פנימית נראה לעתים מוגזם, אך אולי הוא מצטייר כך דווקא על רקע הגאווה העיוורת של המנהיגים הרבים באזורנו: אלה שמתעקשים לזקוף חזה, במקום לעצור ולהביט לאחור לכמה רגעים.
uriah_c@walla.net.il