גנץ יודע על מה הוא מדבר

תדמיינו שאתם הולכים ברחוב, או נכנסים במקרה לחדר עם בחור שהבטן הענקית שלו מבצבצת מהמכנסיים, הוא מזיל ריר, מחטט באף, מקיא, יושב על השולחן או שם את הרגליים עליו, מלקק את הלחי של בחור צעיר עם הלשון, דוקר את עצמו עם עפרון ומשפריץ דם. האם תרצו להמשיך להיות בקרבתו? האם אתם חשים סלידה? גועל? ואם אספר לכם שהוא גם עצלן ונצלן, טיפש, נהנתן, גנב, מאכר, מטריד מינית? לא המצאתי מילה. רק תמללתי את המסרים של המערכון של ארץ נהדרת על הקיצוץ בצה"ל ששודר לפני מספר חודשים.

עובד שבע שעות ביום: אני "השומן הצבאי" / עדות

ביום שישי האחרון, הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ, התראיין לערוץ 2 וערוץ 10. שני הכתבים הבכירים לענייני הצבא (רוני דניאל ואלון בן דוד) לא הצליחו להוציא מהחייל מספר 1 אמירה חדשה על מפת האיומים, על הכשירות והמוכנות, על השקפותיו הפוליטיות או על עתידו לאחר סיום התפקיד. רק דבר אחד ש"הוציא אותו מהכלים" או "סוחט אפילו כעס" – היחס למשרתי הקבע. שלוש דקות שבהן סיפר הרמטכ"ל לעם ישראל את רחשי לבם של אנשי הקבע זה כל מה שתשמעו מהם. מצד אחד יש פקודות שאוסרות ומצד שני "החומר" שממנו הם עשויים, הנקרא נורמות וערכים, מחייב לממלכתיות. איפוק. חוסן ואיתנות. "הם נעלבים" אמר רב אלוף בני גנץ.

אני רוצה לחזק את דבריו של הרמטכ"ל ולהוסיף: יתרה מזאת, אנשי הקבע מרגישים שהחברה הישראלית מעלה באמון שלהם. האם יש דבר יותר אבסורדי מזה שאנשים שבחרו להשתייך לארגון המחייב לחרף את נפשם למען אזרחי מדינת ישראל (גם אם עבור חלקם הביטוי הזה יישאר לנצח רק כעוד משפט ברוח צה"ל) מרגישים שהאזרחים הפנו להם את העורף?

שמי ברברה, אני קצינה בדרגת סרן (במיל'). עשיתי מגוון תפקידים במערך מקצועי של מדעי ההתנהגות (ביחידת הכשרת הלוחמים בשטח, ביחידת מטה באגף כוח האדם במטה הכללי בקריה וביחידת תומכי לחימה). פוטרתי מהצבא בסוף דצמבר 2013 לאחר שבע שנים כי "לא נמצא לה תפקיד בקבע מובהק", לשון מכתב ההתראה שקיבלתי כשלושה חודשים לפני השחרור. אני לא נמנית עם 4,000 אנשי הקבע שילכו הביתה בשנה הקרובה, זו רק "תופעת לוואי" של הקיצוצים בתקנים של המפקדות ושל כל מי שאינם לוחמים בחמש השנים האחרונות.

הספורט החדש - הכה את משרתי הקבע / דעה

אני יכולה לראות קווי דמיון רבים בין ה"מהנדסים והכלכלנים" שהרמטכ"ל דיבר עליהם בערוץ 10 לבין המקרה האישי שלי - אנשי המקצוע שחוזרים לצבא אחרי לימודים (של תואר אחד או יותר) לתפקידי קצונה זוטרים. קטונתי לדבר בשם כל הקצונה המקצועית בצה"ל, אציין רק שבשבילי החזרה לשירות בצבא הייתה בחירה מודעת ומושכלת, מתוך ההבנה שמה שאעשה כקצינה למדעי ההתנהגות בצה"ל הרבה יותר חשוב מהמשכורת ומהתנאים שאותם אקבל בסקטור העסקי (גם אם מדובר בתפקיד הכי "ג'ובניק" שאפשר לדמיין).

במהלך שירותי שוחחתי עם לא מעט אנשי הקבע. לאחר שהשתחררתי פתחתי בספונטניות וכתגובה אישית למערכון של ארץ נהדרת, דף בפייסבוק "כתף לכתף עם אנשי הקבע" שקיבל עד כה תשומת לב מכ-7,300 אנשים ברחבי הרשת. חשוב לי להעביר מסר שעולה מכל פוסט, מכל תגובה בדף:

להיות איש קבע זו בחירה ואף אחד לא מצפה לקבל צל"ש עבור כך. אבל חיטוט בארנקיהם בלבד, לאחר כרטיסי ההנחות, תלושי משכורת והזמנות למסיבות פרישה בגיל 42 של אנשי הקבע מבלי לנסות ולדמיין את המציאות שבה הם משרתים, תוך התעקשות עיוורת לקרוא להם עובדים ולהשוות אותם לכל אוכלוסייה אחרת במגזר הציבורי - יוצרת תסכול, עלבון והשפלה.

אנשי הקבע בוחרים להשתייך לארגון טוטאלי, כזה שמשתמש בהם 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע לצורך השגת מטרותיו. הם מודעים למחירים ולרווחים שמלווים את הבחירה שלהם, ועדיין בוחרים בצמתי החלטות למיניהם להמשיך "לחתום קבע". למה? כי הרווחים יותר גבוהים. אני יכולה לדמיין אדם מן השורה קורא את המשפט וצועק בהתלהבות: "הנה ההוכחה שאנשי הקבע נשארים בצבא - בגלל התנאים", ואני מבינה אותו. אכן, כשמדברים על מקום עבודה, לרוב הרווחים של הפרט הם המשכורת, תנאים סוציאליים, כלי רכב, סביבת עבודה, נוחות וסטטוס חברתי. כשמדובר באנשים שבוחרים לשרת את המדינה, הרווחים הם תחושת השייכות והנחיצות לשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה, תחושת ההשפעה, סיפוק עצום והגשמה עצמית.

זה לא אומר שאנשי הקבע מקבצים נדבות. ההפך הוא הנכון. הצבא כארגון דואג לספק לפרט את צרכיו ורצונותיו, במידה כזו שתאפשר לו להתמקד במשימה. אנשים שהמניעים שלהם הם המניעים התעסוקתיים (משכורת, תנאים וכו') פשוט עוזבים את הצבא.

אני סרן בקריה שמתבייש בשכר שלו / דעה

והמחירים? הם עצומים. בעיקר בגזרת המשפחה. אם להיות אשת קבע במשרת אם בעבר היה אומר, כמו בכל מגזר ציבורי, לעבוד משעה 8:00 עד 15:30, היום, לאור צמצום כוח האדם והגדלת היקף המשימות יום העבודה התארך והאימהות צריכות למצוא פתרונות יצירתיים כדי להוציא את הילדים מהגן - סבתא, בייביסיטר, או להשכיב את הילדים ליושן בערב ולחזור למשרד אם מדובר בשירות בבסיס פתוח. שלא תבינו אותי לא נכון, פקודות הצבא מגנות על אימהות עובדות (כמו במגזר הציבורי) אלא שבפועל יש את "רוח הארגון" שבמקרה הזה היא רוח צה"ל - דבקות במשימה ורעות. תגידו שזאת שריטה? אולי. אנשי הקבע בוחרים במודע בטובת המשימה על פני טובת המשפחה.

ואם כבר אנחנו נעים בין המושגים עובד – משרת, כמו שלא מודדים את הנוזל בקילוגרמים ואת המאסה בליטרים, כך לא קוראים לאיש הקבע עובד. כי אם הוא "עובד" אז מדוע אין לו זכויות עובדים כמו שכר מינימום, הזכות להתאגד ולשבות, זכות לשעות עבודה ומנוחה ועוד – כפי שנהוג בכל המגזר הציבורי.

הצבא הוא הארגון הגדול ביותר במדינת ישראל. ככזה הוא לוקה בכל ה"מחלות" של ארגון גדול: בזבוז משאבים, תהליכי עבודה מסועפים, קבלת החלטות מסורבלת, שימור דפוסי פעולה נוחים ולאו דווקא יעילים ועוד. יש להשקיע מאמץ במקומות שבהם צה"ל צריך להתייעל, יש לא מעט "חורים שחורים" ששואבים את התקציבים מבפנים (אחזקת אמצעי לחימה מיושן לדוגמא). רק אסור שאנשי הקבע יהיו אלה שצריכים כפי שנכתב במאמר שפורסם באתר זה "להתרגל לחבטות", כי בזכותם ידינו עד כה על העליונה. ואתם יודעים מה? באמת אין לנו ארץ אחרת.

הכותבת היא סוציולוגית ויועצת ארגונית שמנהלת בהתנדבות דף פייסבוק "כתף לכתף עם אנשי הקבע"

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד