לפני מספר חודשים שוחחתי עם נער המתגורר בעירי, מודיעין, ושאלתי אותו מה ברצונו לעשות כשיהיה גדול. הנער, תלמיד כיתה י"א, ענה בלי להסס: "אני רוצה להיות בצבא". לא, הקשיתי, התכוונתי לגיל 21, אחרי השחרור. מה תרצה ללמוד? במה תרצה לעסוק? "מי אמר שאשתחרר בגיל 21?", ענה בטון פגוע. "אני רוצה להיות קצין בקבע, כמו אבא שלי".
זו לא תשובה חריגה בנוף החאקי של מודיעין. רבים מתושביה הבוגרים הם אנשי קבע בהווה או בעבר, אשר מתגוררים בחווילות רחבות ידיים שאותן רכשו במבצעים מפתים דרך צבא הקבע. העיר גדושה בשכונות צבאיות, הילדים גדלים מגיל אפס למציאות שבה הצבא הוא קדוש, הגיוס הוא משאת נפש וקורס הטיס הוא חלום. צעירים בכיתות י"א ו-י"ב מקדישים את שעות אחר הצהרים לאימונים בחוגי כושר קרבי, והעיר מככבת מדי שנה בפסגת טבלאות הגיוס לצבא.
הספורט החדש: הכה את משרתי הקבע / דעה הפוכה
מודיעין היא עיר מורעלת, אבל היא לא לבד. המסקנה העיקרית של שר החינוך מפרשת המורה אדם ורטה, למשל, הייתה שאסור למורים לקרוא תיגר על מוסריותו של צה"ל, ומאז מלחמת לבנון, שנכנסה לזיכרון הקולקטיבי כהוכחה לצדקתה של תאוריית "קורי העכביש" של נסראללה, מנהלת העיתונות הישראלית מסע ציד אחרי משתמטים. ראשי ערים מסרבים לאפשר לאמנים שלא שירתו בצה"ל להופיע ביום העצמאות, כוכב טלוויזיה מתחקר בפריים טיים זמרים צעירים אם עשו צבא, בתי ספר שמוציאים מקרבם טייסים לרוב זוכים לכתבות מחמיאות בעיתונים וחברות לטלפונים סלולריים בוחרות במסעות כומתה כדי לקדם את חבילותיהן המשתלמות.
מכה קלה בכנף
גם שירות הקבע זוכה להערכה ציבורית גורפת: קצינים גבוהים שמשתחררים נחטפים בשוק העסקי וזוכים במשכורות עתק (ובדרך כלל נכשלים, אבל זה כבר סיפור אחר) בעוד אלופים ורבי-אלופים אחרים במיל' משתלבים בפוליטיקה ומחליטים על התקציבים שלהם יזכו מי שעד לא מכבר היו פקודיהם. התקשורת, כמעט על כל אגפיה, עוטפת את הצבא בצמר גפן רך ומתוק. הכתבים הצבאיים מקוננים על כל בדל מחשבה לקצץ את תקציב הביטחון, ספינים שקופים על איומים וירטואליים זוכים לכותרות ראשיות והקורא, הגולש והצופה המקומי מופגזים מהרגע שעמדו על דעתם במסרים סמויים וגלויים שלפיהם הצבא הוא הערך העליון והחשוב ביותר בחיים בישראל.
נדמה שאבירם אלעד, ראש מחלקת החדשות של וואלה! ומג"ד במילואים, שקורא להפסיק את "הספורט הלאומי החדש", כהגדרתו, של חבטות בצבא ובאנשי הקבע, שוכח את הכוח העצום של המנגנון הצבאי. בטורו מסופר על איש קבע שנעלב עד עמקי נשמתו כשעובר אורח טען שהוא ממלא דלק ברכבו על חשבונו, על מחסנאי שעזב את שירותו הצבאי עקב שכרו המעליב ומצר על האפקט של מערכון אנשי הקבע ב"ארץ נהדרת". הטענות העולות בטור נכונות. הערות מזדמנות לאנשי קבע הן אידיוטיות, מחסנאי צריך להרוויח יותר מ-4,500 שקלים חדשים והמערכון ההוא עשה עוול לאלפי קצינים חרוצים. אלא שבמקום להתווכח עם נימת הביקורת, כדאי להפנים את המסר שעולה ממנה.
ראשי מערכת הביטחון, שהתרגלו לשלוט בתקשורת, מסרבים לעכל את השינוי בתודעה הציבורית שהחל ביולי 2011. גם אם מפגינים כבר לא שוטפים את הרחובות, הם חשדניים יותר לגבי השימוש בכספי המסים שלהם, לגבי שיקול הדעת של ממשלתם וכן, אפילו לגבי הצבא הקדוש שלהם. חלקם יוצאים לשירות מילואים ומגלים שם לעתים קרובות מערכת עצלה, בזבזנית, לא יעילה ולוקה באבטלה סמויה. וכן, בניגוד לעבר הם יכולים לפרסם את רשמיהם בפייסבוק או בטוויטר. כתבים כלכליים, מהדור שלא ידע את רוני דניאל, מסרבים לקבל את האתוס המלחמתי ככזה ראה וקדש. הלם ותדהמה: לא כל אזרחי המדינה מוכנים לעמוד דום לצלילי המארש הצבאי.
רק שיש לזכור כי השינוי המסוים במגמה הציבורית בשנים האחרונות הוא עדיין טיפה בים של תעמולה פרו-צה"לית. נערים בכל הארץ עדיין חולמים ללכת לקרבי, רבים מהם משתוקקים לשירות בקבע והפנסיה הצבאית עדיין מפנקת ומתגמלת. בכנסת ובממשלה עומדים על המשמר פוליטיקאים ערניים שלא ירשו לשערה משערות ראשו של בני גנץ ואנשיו ליפול, והכתבים שמסקרים את התחום ימשיכו לא לשאול שאלות קשות, לבל ימודרו ממידע חדשותי יקר. בדיוק כשם שדמותו של בנימין נתניהו בארץ נהדרת לא הפריעה לו לנצח בעוד ועוד מערכות בחירות, סביר שגם הנגד העצל בגילומו של ירון ברלד לא יוביל למהפכה בסדר העדיפויות הלאומי. הביקורת הזאת היא בקושי מכה קלה בכנף. כדאי שראשי הצבא הפגועים יפנימו שמדינת ישראל לא נולדה כדי לשרת אותם, אלא שהם אמורים לשרת מדינה דמוקרטית, בעלת ריבוי דעות ולפעמים אפילו שומו שמים קצת ביקורת.
הכותב הוא המשנה לעורך הראשי של וואלה!, רס"ל ומש"ק גיוס במילואים