וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אני סרן בקריה שמתבייש בשכר שלו

סרן המשרת בקריה

30.1.2014 / 12:22

בכל יום הוא יוצא בשעה 5:35 מביתו בקריות לבסיס הקריה וחוזר בשעה 21:00. הוא סרן שמרוויח 5,600 שקלים בחודש ומרגיש גאה לשרת בצה"ל. אז מדוע כולם חושבים שיש "שומן בצבא"?

יום נעים, שמש זורחת, הילדים מתרוצצים בחדר, השולחן עמוס בכל טוב וברחבי הבית רעשים נעימים של שיחה בין חברים. שיחות במגוון נושאים: פוליטיקה, תרבות, כלכלה ומציצנות. אני שותף די פעיל ברב-שיח, מביע דעה, שואל ומגיב. אך בפנים, בתוך תוכי, מלא חרדה, תקווה וחששות שהנושא הצבאי לא יעלה.

הרי בחבר'ה כולם עשו צבא ועושים מילואים וכל אחד חושב שהוא יודע מה הנוסחה לעצור את הטרור, אבל בסוף תמיד מגיעה השיחה על "השומן הצבאי", הבזבזנות בארגון ומשכורות העתק, ושאלת השאלות: "תגיד, כמה אתה מרוויח? אתה לא חייב לענות". הלב לפתע הולם בחוזקה, מרגיש חובה לענות, להסביר ולהצדיק את צבא ההגנה לישראל, אבל מהצד השני הבושה להוציא מהפה את המספר: 5,600 שקלים.

"ארץ נהדרת" לא מצחיקה את בעלי המג"ד / דעה

אני בטוח לא יאמינו לי, שיחשדו שאני ממציא כדי לא לחשוף את המספרים הגדולים. הרי את הבית בקריות אני עוזב בכל יום בשעה 5:35 ורואה אותו שוב רק אחרי השעה 21:00. כל יום אני נוסע למעלה משעה ברכבת, מחליף אזור חיוג ועוזב את האישה לבדה ולרוב כשהיא צריכה אותי אני לא זמין. ניהול הבית השוטף נופל עליה. "מה, הצבא לא מתגמל אותך על זה?", שואלים אותי, אז זהו, שלא.

לשליחות עדיין יש משמעות

אבל אין לי ברירה, אני מרגיש חייב להמשיך ולשרת את המדינה בגאווה ו"לעבוד" בצה"ל. דווקא בזמנים קשים, כשכל הציבור מדבר על אנשי הקבע - חובתי להיות שם. להיות שם כדי לתמוך ולהסביר שמבחוץ זה נראה יפה ופשוט ואפילו עטוף במשי ומונח על זרי הדפנה, אך מבפנים אני זועק: זה כמעט בלתי אפשרי.

כי כמעט בלתי אפשרי להסביר לאישה הדואגת בבית מדוע הגעתי רעב הביתה משום שלא הספקתי לאכול צהריים כי התקיים דיון אצל המפקד. כמעט בלתי אפשרי להסביר לסבא וסבתא למה לא באתי לחתונה של בן הדוד כי אני חייב להישאר בבסיס הלילה בגלל המתיחות באזור.

כמעט בלתי אפשרי לבקש ממנהל הבנק להגדיל עבורי את מסגרת החשבון ל"כמה חודשים" כי אני חייב לקנות משקפיים, לתקן את המחשב הנישא, ואני יודע שההכנסה שלי נמוכה אבל הרבה ברירות אין לי.

ואחרי כל זה, אני נאלץ להצדיק ולהסביר (במסגרת המותר) כמה הצבא מצטמצם. לשכנע שלא תמיד הכסף משחק תפקיד והציונות ורוח השליחות חשובה ועדיין קיימת.

מזלי שיש את הגרעין המשפחתי שתומך ומסייע בכל מה שניתן, וכולי תקווה שהגרעין הזה יתרחב והתמיכה וההבנה תבוא מכל הציבור.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully