פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לפרקליטות נוח להאשים את הש"ג

      למרות שהציעה לשפוך אור חדש על שלל משפטיו של אולמרט, ועל אף שלטענת הפרקליטות לא "סיפקה את הסחורה" הראייתית, שולה זקן צריכה לחזור להעיד. רק כך יושב אמון הציבור

      משפט "הולילנד", ובעיקר, המערכה האחרונה שבעיצומה אנחנו עומדים – נותנת בידי רשויות החוק והמשפט במדינה הזדמנות בלתי חוזרת להשיב את אמון הציבור בהם. הרושם המדכדך הוא שהרשויות נחושות לשוב ולהחמיץ את ההזדמנות הזאת, לפחות בכל הקשור בפרקליטות המדינה.

      סדרת ההליכים הפליליים נגד אהוד אולמרט, מי שהיה ראש ממשלת ישראל ונשא בתפקידים בכירים אחרים, היתה שעת מבחן לדמוקרטיה הישראלית וליציבותו ולנחישותו של שלטון החוק. אבל סדרת ההחלטות המשפטיות שהתקבלו במהלכו והתמשכות ההליכים, פגעו לא רק באמון הציבור בנבחריו, אלא אף ערערו את אמונו של הציבור במערכת אכיפת החוק. כך היה בפרשת "ראשונטורס", שם, כזכור, אולמרט הואשם בעברות של קבלת דבר במרמה והפרת אמונים ובעבירות נוספות כשהסדיר לעצמו ולבני משפחתו כרטיסי טיסה שלא כדין. מי שנמצאה אשמה בדין היא מי שלא נהנתה משלל הכרטיסים – שולה זקן, ראש הלשכה הנאמנה. אהוד אולמרט – זוכה (על הזיכוי תלוי ועומד ערעור. וראוי להזכיר כי אולמרט הורשע בהפרת אמונים ב"פרשת מרכז ההשקעות").

      הנה כי כן, מי שקיבל את המתנות הטובות האלה, לו ולבני משפחתו, יצא זכאי, גם אם לא זך ונקי. מי ששילמה את המחיר, היא העוזרת שלו. מבלי להפחית מחומרת מעשיה, לא קשה להבין את אי הנוחות שעוררה ההחלטה הזאת.

      בסדרת כתבי האישום שהוגשו נגד אולמרט, מהפוליטיקאים הבכירים בישראל, בולטת בחומרתה פרשת הולילנד. היינו אומרים: מזדקרת בכיעורה, כמוה כאותו בניין מכוער שאושר והורחב בדרכים פתלתלות, תמורת שלמונים שהעבירו, כך על פי כתב האישום, היזמים לידיו של ראש העירייה דאז, אהוד אולמרט.

      לא מאוחר לשנות את הגזירה

      גם כאן, כמו בכל מסלול חייה, וכמו שנהגה לכל אורך ההליכים הפליליים, היתה זו העוזרת הנאמנה שישבה לצדו של הנאשם המרכזי על ספסל הנאשמים כשבידיה המפתחות לסודות האפלים של הפרשה. לאורך כל ההליכים – מאז החקירות במשטרה ועד העדויות באולם בית המשפט – הוסיפה שולה זקן למלא את התפקיד, שכל כך היטיבה למלא כל חייה: אשת הסוד. קשה לסנגר על נכונותה לשקר, להסתיר ולגונן על מטיבה, אבל אפשר להבינה. ללא עדותה, התקשתה מערכת המשפט להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין.

      אבל עכשיו, לקראת סופו של ההליך המשפטי, הותרה הברית ובת הברית טוענת ששתקה למען אולמרט, ביקשה לחזור בה ולספר את כל הידוע לה. נכון, לא משום שמצפונה ייסר אותה לא משום ש"חזרה בתשובה", אלא כנראה בשל תחושת ה"בגידה" שחשה אחרי שאולמרט ופרקליטיו השתלחו בה ופגעו בה. מבחינתה, היתה זו רעה תחת טובה.

      אפשר בהחלט להניח שבקשתה של זקן להעיד נגד אולמרט נועדה להקטין את העונש הצפוי לה. נכון שבעבר דחתה את הסכם עד המדינה אשר הוצע לה על ידי הפרקליטות. אותו הסכם שעכשיו היא מבקשת לחתום עליו. ואולי אפילו נכונות הידיעות כי בחקירתה בשבוע שעבר לא סיפקה את הראיות שציפו להם אנשי הפרקליטות. ולמרות כל זאת, ההחלטה לוותר על עדותה תמוהה, מקוממת ובלתי מתקבלת על הדעת. הרי מדובר באותו הסכם עד מדינה שכבר הוצע לה קודם, גם אז בלי ראיות נחרצות ועם לא מעט ספקות.

      תמוהה במיוחד היא עמדת הפרקליטות שוויתרה על "עדות הזהב" של שולה זקן, בנימוק שאין "ערך מוסף בעדותה". האם האמת איננה ערך מוסף? האם לא ראוי שבית המשפט ישמע את גרסתה, גם אם היא מגיעה באיחור?

      ובעיקר – האם לא ראוי שהציבור הוא שישמע מפיה של שולה זקן את הדברים? האם לא חשוב להפיג את תחושת הציבור כאילו יש כאן החלטה בלתי סבירה ולא עניינית שתמנע את חקר האמת?

      יהיו הטעמים המשפטיים והפרוצדורליים אשר יהיו, אין די בהם להצדיק הימנעות מחקר האמת וממיצוי הדין. הנזק שגורמת עמדת הפרקליטות, המסרבת לשמוע את העדות, הן לאמון בשלטון החוק והן לאמון של הציבור בנבחריו עולה בהרבה על כל תועלת שניתן להעלות על הדעת. את הנזק הזה לא מאוחר לתקן.

      הכותבת היא דוברת התנועה לאיכות השלטון

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il