המזרח התיכון החדש, מודל סוף 2013, מציג בפני ישראל לא מעט איומים חדשים: ג'יהאדיסטים בכל הגבולות, מסוריה ועד מצרים, איום זליגה של נשק מפר איזון לחיזבאללה וטרור מלבנון - והרשימה עוד ארוכה. אולם מנגד, השינויים באזורנו יצרו גם כמה הזדמנויות עבור מדינת ישראל, שיכולות להוביל לכיוונים חיוביים. לדוגמה, חילופי השלטון במצרים, התקרבות העמדות בין ישראל וערב הסעודית והתפרקותה של סוריה מנשק כימי. את חילופי השלטון באיראן קשה עדיין לתייג כאיום או הזדמנות. מחד, טהראן עדיין ממשיכה במרוץ שלה אחר נשק גרעיני (גם אם האטה אותו במקצת); מאידך, בחירתו של חסן רוחאני לנשיא מהווה הוכחה לשינוי המגמות בציבור האיראני ולרצונו בחיים נורמליים, גם במחיר של ויתור על נשק גרעיני.
לגבי סוגיה אחת לפחות, מרכזית, נראה שישראל הרשמית והלא רשמית מעדיפה להתעלם מההזדמנות שנוצרה - האפשרות של הסכם שלום עם הפלסטינים. שש המילים האחרונות בוודאי מדירות שינה מעיניהם של אנשי הבית היהודי, שהפליאו השבוע בביקורתם על החלטת הממשלה שבה הם יושבים, לשחרר עוד קבוצה של אסירים פלסטינים. ובכל זאת, ייתכן, רק אולי, שמשהו חיובי קורה כאן, במו"מ בין ישראל והרשות. זה נשמע מפתיע לאחר גלי הפסימיות ששידרו בכירים ישראלים ופלסטינים ערב תחילת השיחות - אבל יש לכך לא מעט אינדיקציות. הנה, בלילה שבין שלישי ורביעי שוחררו עוד 26 אסירים פלסטינים על פי הסיכום בין ישראל והרשות ולמרות המחאה הציבורית בישראל. במקביל, נתניהו אמנם לא עוצר את הבנייה בהתנחלויות, אך ממקד אותה בגושי ההתיישבות ובשכונות היהודיות של מזרח ירושלים שגם כך צפויים להישאר בריבונות ישראלית. יתרה מכך, גורמים אמריקניים, אירופיים, פלסטיניים וישראליים, כולם מדברים על הרצינות של הנושאים והנותנים ועל השיחות שמתנהלות מתחת לרדאר התקשורתי בקצב מפתיע למדי. הרושם שנוצר בישראל הוא שנשיא הרשות הפלסטינית בא "לעשות עסקים", ומוכן לגלות גמישות מחשבתית. גורם פלסטיני בכיר אמר השבוע בשיחה עם וואלה! חדשות כי אבו מאזן "אופטימי". אלה דברים כמעט הפוכים ממה ששמענו בתחילת השיחות.
היפוך המגמה הזו ברשות קשור גם למעמדו הפוליטי המתחזק של אבו מאזן. הוא נתפס כיום בשטחים כמנהיג סמכותי, בעל מילה - והשחרור האחרון רק המחיש זאת. בכל אחד מהראיונות שהעניקו 21 האסירים שהגיעו לחצר המוקטעה ביום רביעי לפנות בוקר, לאחר שחרורם מבתי הכלא בישראל, חזרו דברי התודה וההוקרה לאבו מאזן. ב-1:40 לפנות בוקר, הראיס יצא אל האלפים מחובק פיזית באסירים שהניפו את ידיו, וניכר שהוא נהנה לא פחות מהחיבוק הציבורי. השר לענייני אסירים בממשלת הרשות, עיסא קראקע, שנאם לפני נשיא הרשות, הודה לו כצפוי על מאמציו והציג בפני הציבור את "המפקד, הנשיא, אבו מאזן".
אבו מאזן עצמו שידר ביטחון ופיזר לא מעט התחייבויות: "אני מבטיח לאח כרים יונס (האסיר הוותיק ביותר, אזרח ישראלי - א"י), השחרור שלך קרוב". זאת, אף שגורמים שונים בישראל טוענים כי אין כוונה לשחרר ערבים ישראלים. לאחר מכן עבר אבו מאזן להתקפה על חמאס, שניסה לרמוז לאחרונה כי נשיא הרשות רקם עסקה עם ישראל שבמסגרתה יסכים לבנייה בהתנחלויות תמורת שחרור האסירים. בסוף קינח בהבטחה נוספת, לא פשוטה לאוזן הישראלית: "אני אומר כאן - לא יהיה הסכם עד שישוחרר אחרון האסירים".
מאמץ גדול לייצר שקט
רק לפני כמה חודשים נדמה היה שמעמדה הציבורי והפוליטי של הרשות הפלסטינית ושל אבו מאזן הולך ומידרדר, לנוכח עליית שלטון האחים המוסלמים במצרים והתחזקות הציר הזה במזרח התיכון. אולם עליית השלטון החדש בקהיר והצניחה במעמדו של מחנה "האחים" בכל רחבי האזור הביאו להיחלשות משמעותית של חמאס, ומנגד להתחזקות הרשות. למרבה הפלא, גם להחלפת ראש הממשלה הפלסטיני היה חלק בזה, לפחות לטווח הזמן הקרוב. בעוד שסלאם פיאד (שאינו איש פתח) נקלע ללא מעט עימותים עם איגודי הפועלים ופקידי הרשות (שבשליטת פתח), עימותים שהביאו להשבתות אינספור במגזר הציבורי, הרי שמינויו של ראמי חמדאללה איפשר דו-שיח בין הממשלה והאיגודים וסייע לייצוב המערכת הכלכלית והאדמיניסטרטיבית.
עדות נוספת למגמה הזו היא הפעילות המוגברת של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בשטח. אם בתחילת השנה עוד היה חשש במערכת הביטחון הישראלית שהם מרפים מהגז ומאפשרים לשטח לתסוס, הרי שבשבועות האחרונים ניכר מאמץ גדול לייצר שקט, ובכלל זה במחנות הפליטים ה"בעייתיים" ביותר - מחנה ג'נין, ומחנות עסכר ובלטה בשכם. המבצע הצבאי של הרשות במחנה הפליטים של ג'נין לא הביא אמנם לתוצאות דרמטיות כמו מעצר מבוקשים כבדים (אלה הגיעו מכיוונים אחרים כמו חברון, שם סוכל שיגור מזל"ט נפץ לישראל) - אך היווה מסר כללי, לפיו הרשות והעומד בראשה אינם מתכוונים לאפשר חזרה לימי האינתיפאדה השנייה.
כמה מתושבי מחנה הפליטים של ג'נין, הגיעו לרמאללה בליל השחרור, כדי לקבל את פניהם של האסירים. אחד מהם, אסעד סדיקי, אף הוא אסיר משוחרר מלפני חודש, הסביר שהסבירות שאותם משוחררים יחזרו לפעילות טרור שואף לאפס: "תאמין לי אני ישבתי איתם בכלא. הם עברו לא מעט ב-20 שנים שהיו שם. החשיבה שלהם השתנתה. הם בגיל אחר, הם רוצים להתחתן, להביא ילדים, לא לחזור לפיגועים". אסעד קטע את הראיון כדיי לקבל שיחת טלפון מזכריא זביידי, שנחשב בעבר למפקד גדודי חללי אל-אקצא של הפתח במחנה ג'נין. זביידי נמצא בימים אלה ברמאללה, אך לא הגיע למוקטעה. "הוא מוחזק על ידי הרשות בביתוניא", הסבירו. או במילים אחרות, זביידי, הסמל לשעבר של האינתיפאדה השנייה, שוהה כבר חודשים ארוכים במעין מעצר במפקדה של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, בעיקר בגלל החשש שנוכחותו בשטח תייצר חיכוך עם הישראלים.
למרות הכול, עדיין אין מקום לצבוע את הגדה המערבית והרשות הפלסטינית בוורוד. לעתים נדמה שיד אחת של הרשות מושטת לשלום, בעוד היד האחרת מחרחרת מלחמה. כוחות הביטחון של הרשות אמנם נלחמים בטרור וממשיכים במעצרים של אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי, אך בה בעת, אי אלו גורמים בפתח וברשות ממשיכים לעסוק בהסתה פרועה נגד ישראל; כך בעמודי פייסבוק של פתח, בכלי תקשורת לא מרכזיים וכמובן - אישים בפתח שמנסים לבנות קריירה על טיפוח השנאה לישראל. גם הפעילות של הרשות בערוץ הדיפלומטי נגד ישראל נמשכת. אבל אפילו במישור הזה, הקמפיינים של הרשות מתמקדים בהחרמת ההתנחלויות ולא בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. את זה הם כבר משאירים לשלל קבוצות בינלאומיות שבהן חברים גם ישראלים, בעבר או בהווה. ובשורה התחתונה, עצם התמקדותו של הציבור הפלסטיני בגדה (ברובו הגדול) בסוגיות כלכליות, מוריד את מפלס העימותים עם ישראל ומאפשר מרחב תמרון מסוים לאבו מאזן במו"מ.
מכת מחץ במקום התשה?
הסבב הבא של לחימה בין ישראל לאחד מארגוני הטרור הגובלים עמה, עלול או עשוי (תלוי מנקודת המבט) להיראות שונה לגמרי מאלה שהיכרנו ב-2006 מול חיזבאללה בלבנון או ב-2009 ו-2012 מול חמאס ברצועת עזה. במשך שנים, ביסס חיזבאללה (ובעקבותיו גם חמאס) את תפיסת הלחימה שלו על האסטרטגיה לפיה יש לשגר טילים לעבר ישראל במשך זמן רב ככל האפשר כדי להתישה. אולם חשיפת המנהרה שחפר חמאס בין הרצועה לישראל, כמו גם מאגרי הטילים העצומים שברשות שני הארגונים הללו וההצהרות של בכיריהם, מעלים חשד סביר שהתפיסה בשניהם לגבי העימות הבא מול ישראל כבר התחלפה. המגמה כעת בקרב חיזבאללה וחמאס, כך נראה, היא לאמץ במידה מסוימת את המדיניות הישראלית, קרי - מכת פתיחה קשה, שתזעזע את ישראל ותביא אותה לרצות בהפסקת אש מהירה ככל האפשר.
צריך אולי להתחיל בחדשות הטובות. לעת עתה נראה שבשני הארגונים אין כוונה להיכנס בקרוב להתנגשות אלימה מול ישראל. חמאס טרוד בענייני משילות ובביסוס שלטונו בעזה, ואילו חיזבאללה שקוע עד לראשו במלחמת האזרחים בסוריה ובשימור שליטתו בלבנון. המציאות הזו, שבה חמאס וחיזבאללה הפכו לשתי יישויות שלטוניות במידה כזו או אחרת, מעלות אצלן את החשש כי עימות ארוך מדי עם ישראל, לא רק שיביא לפגיעה אנושה ביכולות הצבאיות שלהן (לנוכח העליונות הצבאית והמודיעינית של ישראל), אלא גם יערער את אחיזתן בעזה ובלבנון באופן שיסכן את שרידותן הפוליטית לאחר תום הלחימה.
מכאן אולי נוצרה המחשבה, שבמקרה של "אזעקת אמת", האינטרס של חיזבאללה וחמאס הוא לסיים את העימות מהר ככל האפשר תוך גרימת נזק כבד ככל הניתן לישראל. עדויות לכך ניתן למצוא בראיון שהעניק בשנה שעברה אחד הדוברים הבולטים של חיזבאללה, איברהים אל-אמין, לעיתון אל-אחבאר, בו אמר כי בדומה לישראל, גם לחיזבאללה יש תכניות לתחילת סבב הלחימה הבא. "אפשר לצפות לכך שכמו שלישראל תהיה מהלומה ראשונה, להתנגדות תהיה מהלומה ראשונה (...), ואנו יכולים לדמיין עשרות, שלא לומר מאות יעדים צבאיים, פוליטיים, אזרחיים ואסטרטגיים בישראל שיהיו יעד לתקיפה רקטית איכותית והרסנית ומדויקת מאוד תוך דקות ספורות". הדברים הללו של אל-אמין נשמעים שונים מהמודוס אופרנדי שהציג מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, שעיקרו התשה של ישראל באמצעות טפטוף מתמשך של רקטות וטילים.
לכך צריך להוסיף את דבריו של נסראללה שרמז יותר מפעם כי ברשות ארגונו טילים מדויקים במיוחד, שדי שיפגעו בכמה מטרות בישראל כדי לגרום להריגתם של עשרות אלפי בני אדם. ואכן, הארגון עשה בשנים האחרונות מאמץ ניכר לא רק להגדיל את מספר הרקטות והטילים שברשותו, אלא להצטייד בטילים איכותיים יותר: בעלי טווח מוגדל, נושאי ראש נפץ גדול יותר ובעלי יכולת דיוק והרס. לחיזבאללה, לפי הערכות שונות, יש כיום יותר מ-100 אלף רקטות לטווח קצר, כ-5,000-6,000 לטווח בינוני ועוד כמה מאות רקטות לטווחים ארוכים. לחמאס יש כמה עשרות רקטות שיכולות לפגוע בכל גוש דן, ואלפים לטווח קצר. משמעות הדבר, שאם יצליחו חיזבאללה או חמאס לעשות שימוש בארסנל הנשק שלהם - כבר בשעות הראשונות ללחימה, תל אביב תהיה עיר עם הרבה הפסקות.
הליגה הערבית - לכל הטורים של אבי יששכרוף