והנה רשימה מקרית של חלק קטן מהאירועים המרכזיים שהתרחשו השבוע במזרח התיכון: מאות סורים נהרגו בהפצצה של נשק כימי על פרברי דמשק (המספר המדויק לא ידוע, באופוזיציה הסורית דיברו על יותר מ-1,300 הרוגים), בסיני נטבחו 24 שוטרים מצרים בבגדים אזרחיים, בקהיר הודיע בית המשפט על שחרורו של הנשיא לשעבר חוסני מובארק ומנגד המדריך הכללי של האחים המוסלמים מוחמד בדיע נתפס על ידי הרשויות, לא לפני ש-38 אסירים נחנקו למוות באחד מבתי הכלא במצרים; טילים שנורו מסוריה נפלו בעיירה הלבנונית הרמל שמוכרת כאחד ממעוזי חיזבאללה, בעיראק נהרגו עשרות בשורה של פיגועים ועוד ועוד.
המזרח התיכון, בניגוד לרוב אזרחי ישראל, לא יצא לחופשה באוגוסט, אפילו לא להפוגה. החום בכל זאת עושה את שלו, ונראה שמפלס האלימות ושפיכות הדמים שובר בכל שבוע שיאים בלתי נתפסים שנשברו רק בשבוע שלפני כן. אולם בסופו של דבר נראה שהחדשות שהכי הטרידו את רובנו הן הפצצה שנפלה על ראשנו מכיוון אחר לגמרי. יהודה ונינט כבר לא ביחד.
אם לרגע נדמה היה שהמחאה במצרים נגד המשטר והצבא נחלשת, באה החלטת בית המשפט לשחרר את מובארק ומאיימת להצית מחדש את ההפגנות. הצבא המצרי, ייאמר לזכותו, הצליח להציג הישגים ראשונים בניסיונו לייצב את המצב בבירה ובשאר הערים. שארית הנהגת האחים המוסלמים ירדה למחתרת לאחר גל מעצרים נרחב במיוחד, שכלל כמעט כל דמות מוכרת בצמרת התנועה. בדיע, חיירת א-שאטר, מורסי כמובן, ספוואת חיג'אזי, כולם בכלא המצרי וצפויים לעמוד לדין. בימים אלו, תפקוד התנועה אינו פשוט בלשון המעטה. כולם הופכים למטרה, כולם מיועדים למעצר.
מכאן אולי ניתן להסביר את הירידה החדה במספר המפגינים במהלך השבוע. אפילו הביקורת האמריקנית והמערבית נגד הצבא המצרי שככה עד כדי הכחשה של הבית הלבן לידיעה כי הנשיא ברק אובמה החליט להקפיא את סיוע החוץ למצרים. אלה בהחלט חדשות מעודדות מבחינת שר ההגנה עבד אל-פתח א-סיסי וחבריו להנהגה. אך קשה להעריך כיצד ישפיעו התמונות הראשונות של מובארק מחוץ לכלא על ההצלחה החלקית של הצבא.
לצד הרגיעה השברירית בקהיר, נרשמת עלייה דרמטית במספר התקריות האלימות בסיני. רק בשבוע החולף נרשמו 35 תקריות ירי בין הצבא המצרי לחמושים ג'יהאדיסטים. מאז נפילתו של משטר האחים המוסלמים, נהרגו בחצי האי סיני 120 בני אדם. המספר הזה כולל כמובן את 24 השוטרים המצרים שהוצאו להורג בתחילת השבוע בידיי החמושים הקיצונים, באזור צפון מזרח סיני. זו מגמה ברורה של אי-רגיעה והחרפה בלחימה בחצי האי.
אחת ההתפתחויות המדאיגות מבחינת קהיר, היא שכמה מהשבטים הבדואים שנמנעו עד כה מלתמוך בפעילי הטרור, חדלו מאז נפילת מורסי "לשבת על הגדר" ומסייעים לג'יהאדיסטים במלחמה נגד הצבא. אין מדובר בשבטים שידועים בתמיכתם הנלהבת בפעילי הג'יהאד העולמי, כמו הבריקאת וחלקים מהסווארקה, אלא בקבוצות חדשות מקרב הבדואים המתגוררים בסיני.
האיום הג'יהאדיסטי בחצי האי מגיע משני אזורים מרכזיים: הראשון, אל-מהדיה, לא הרחק מהגבול עם ישראל (מול היישובים יבול ונווה) בגזרת רפיח ואל-עריש (שטח בשליטת שבט הבריקאת). השני הוא ג'בל הילאל. אולם הצבא המצרי מסיבותיו שלו נמנע עד כה מלהסתער על שני המוקדים הללו. הפיגוע השבוע עשוי לסלול את הדרך למבצע נרחב יותר דווקא שם, אף שברור למפקדי הצבא שמחיר הדמים של מבצעים שכאלה יהיה כבד למדי. אל-מהדיה וג'בל הילאל הם אזורים מיושבים והג'יהאדיסטים מסתתרים בתוך האוכלוסייה התמימה. הסתערות הצבא המצרי עליהם תביא לנפגעים רבים מקרב האזרחים ומן הסתם להצטרפות של עוד גורמים מקרב הבדואים דווקא לקבוצות הטרור הפועלות בסיני.
הצבא המצרי מעדיף למקד את פעילותו בחודש וחצי האחרונים בפינה הצפון-מזרחית של הגבול עם רצועת עזה, לא הרחק מאל-מהדיה. שם נרשם ריכוז הכוחות הגדול ביותר, ושם גם היו רוב תקריות האש. זאת במסגרת המלחמה שהכריזה מצרים על המנהרות. ניתן גם להבין את סדר העדיפויות הזה. עבור הצבא המצרי המנהרות הפכו לאיום של ממש על ביטחון חייליו בחצי האי. החמושים שביצעו את הפיגוע השבוע או אלה שעשו את הפיגוע באוגוסט שעבר, קיבלו אמצעי לחימה מעזה ושם אף עברו את ההכשרה הצבאית הראשונית שלהם.
בחצי האי פועלות כיום כ-15 קבוצות טרור מרכזיות, כולן מזוהות ברמה כזו או אחרת עם הג'יהאד העולמי (נוסח אל-קאעדה). מספר הלוחמים בקרב המיליציות הסמי-שבטיות הללו נאמד בכמה מאות אך יחד עם המעטפת התומכת, אפשר להעריך כי כמה אלפי אנשים שותפים למאמץ הג'יהאדיסטי בסיני.
מבין ה-15, ארבע קבוצות נחשבות לדומיננטיות יותר: האחת, אנסאר בית אל-מקדס שרוב חבריה הם בני שבט הבריקאת. השנייה, מג'לס שורא אל-מוג'יהידין פי אכנאפ בית אל מוקדס. קבוצה שלישית, הוותיקה מכולן, היא זו של ג'יש אל-אסלאם שבסיסה ברצועת עזה אך יש לה שלוחות רבות בסיני. והרביעית, א-תווחיד שמורכבת מכמה קבוצות קטנות יותר, חלקן ותיקות בנוף הטרור של מצרים.
החמאס לא רק העלים עין
לכל הקבוצות הללו, ללא יוצא מן הכלל, יש קשרים הדוקים עם פעילי טרור ברצועת עזה. יתרה מזאת, השלטונות מצרים וישראל יודעים היום כי כמה מפעילי הג'יהאד העולמי הדומיננטיים בסיני, שהיו מעורבים, למשל, בפיגוע נגד הצבא המצרי לפני שנה, מסתתרים כיום ברצועת עזה, בידיעת החמאס. זהו בעצם ההסבר לזעם הגדול של השלטונות בקהיר על שליטי עזה. בקהיר הבינו באיחור מה, שחמאס לא רק העלים עין מפעולות הג'יהאדיסטים בסיני אלא סייע להם בחלק מהמקרים.
האירוע הראשון שבו נרשם שיתוף פעולה בין החמאס לפעילי הטרור האיסלמיסטים היה במהלך נפילת משטרו של מובארק והבריחה המפורסמת מכלא נטרון. אז נמלטו אלפי אסירים, חלקם אנשי הגי'האד העולמי וכן אחד מראשי הזרוע הצבאית של החמאס, איימן נופל, שהגיע לעזה והתמנה לתפקיד מפקד אחת החטיבות מטעם הזרוע הצבאית של החמאס. נופל, כך מתברר, הביא עמו לרצועה חבורה של ג'יהאדיסטים שמצאו מחסה תחת שלטון החמאס. עוד אסיר מפורסם שנמלט אז מהכלא היה מוחמד מורסי, שיעמוד למשפט בגין אותה בריחה.
מאז, ניסו השלטונות המצריים להעביר לחמאס, ללא הצלחה, מסרים ברורים בדבר הצורך להפסיק את פעילותם של הגורמים המזוהים עם אל-קאעדה. קהיר הבהירה לראשי הארגון הפלסטיני כי ידוע לה על הימצאותם של כמה בכירים בארגונים הללו בעזה ובנוסף על כך שארגון ג'יש אל-אסלאם (צבא האיסלאם), בראשות מומתאז דורמוש שידוע בקשריו הטובים עם החמאס, מעניק משירותיו לשאר הקבוצות נוסח אל-קאעדה. במילים אחרות, פעילי הג'יהאד העולמי בסיני חצו את המנהרות לרצועת עזה כל פעם מחדש, כדי לקבל שם הכשרה צבאית בסיסית ואמצעי לחימה מצבא האסלאם.
מכאן נולדה החלטת המטכ"ל המצרי לטפל קודם כל בבעיית המנהרות. ואמנם מ-650 מנהרות שפעלו לפני כשנה ויותר בגזרת רפיח, נותרו כיום רק 50-60 מנהרות פעילות שהצבא המצרי מצליח לפקח עליהן. אך החמאס בשלו, ורק ערב החג האחרון, החליט הארון לשחרר מהכלא בעזה פעילים רבים מהקבוצות הג'יהאדיסטיות. בנוסף, קבוצה של פעילי חמאס, נתפסה לא מכבר בשדה התעופה של קהיר עם דרכונים מזויפים, במהלך ניסיון שלהם להבריח אמצעי לחימה מאיראן.
הצבא המצרי, בעיקר לאחר הפיגוע השבוע, מבין כי אפילו סגירת המנהרות לא תעלים את הבעיה שנוצרה בסיני. כל עוד לא יצליחו כוחות הביטחון לפגוע בצמרת הקבוצות החמושות ובמוטיבציה שלהן, פעילות הטרור מחצי האי תימשך. למרבה מזלם של המצרים, הפעילות של הג'יהאדיסטים בסיני עדיין אינה מתואמת. אין גוף המנהל את הלחימה נגד הצבא המצרי. אולם מנגד קשה יותר לפגוע בשלל גופים שאין להם ראש אחד אלא הרבה זרועות.
על אף הניסיונות של החמאס להתעלם מהאיתותים המצריים ולהנמיך פרופיל באופן כללי, הארגון פועל במלוא המרץ כדי להחיות את פעילות הטרור בגדה. לא צריך לטעות, זהו איתות של מצוקה ולא של התחזקות. חמאס בעזה כמו גם בגדה, נמצא באחת מנקודות השפל שלו מכל הבחינות. הבחירה שלו ליזום פיגועים בגדה נועדה להחזיר אותו למרכז התודעה הפלסטינית, מבלי לשלם את המחיר היקר של עימות עם צה"ל בעזה. וכך עוד ועוד התראות נצברות על שולחנם של ראשי השב"כ והמנגנונים הפלסטיניים.
אישים בחמאס בעזה, בעיקר כאלה ששוחררו בעסקת שליט וגורשו לרצועה, מנסים להקים רשתות טרור בגדה כדי לבצע פיגועים שיפרו את השקט והיציבות היחסית. אחד הגורמים המרכזיים במאמץ הזה הוא שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד. הוא למעשה אחראי לניהול המאמץ של הארגון לבצע פיגועים, כמו ניסיונות לחטוף חיילים ישראלים. הפעילות של מנגנוני הרשות ובעיקר של השב"כ וצה"ל הצליחה עד כה למנוע פיגוע מפר איזון כמו חטיפה. אולם לנוכח התרבות ההתראות, קשה לא לשער שהחטיפה או הפיגוע הבא הם שאלה של זמן.
ישראל ספגה גול ברמאללה
ביום ראשון נפתחה באצטדיון פייסל אל-חוסייני בא-רם מדרום לרמאללה, טורניר אליפות מערב אסיה בכדורגל לנבחרות צעירות, מתחת לגיל 19. המשחק הראשון בין פלסטין לירדן הסתיים בתיקו שתיים. לכאורה רחוק מאוד מאווירת אינתיפאדה או פיגועים. לפתיחה לא הגיעו צופים רבים, אך היה זה אירוע חגיגי שבו לראשונה ארחה פלסטין טורניר בינלאומי.
יחד עם זאת, אי אפשר בלי קצת מתיחות וחיכוכים. האליפות נפתחה באיחור של יומיים, לאחר שלא כל חברי המשלחות קיבלו אישור כניסה מישראל לשטחים. ביום חמישי שלפני כן, יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל ג'יבריל רג'וב, שלח מכתב לפיפ"א שבו הוא דורש להשעות את ישראל מהארגון. זאת בגלל החלטת השלטונות בישראל למנוע את כניסתם של 30 חברי הנהלה של הנבחרות, בהן עיראק ואיחוד האמירויות, מסיבות ביטחוניות. העיכוב הביא לביקורת חריפה גם מצדו של הנסיך הירדני עלי בן חוסיין, שנושא בתפקיד רשמי בהתאחדות מערב אסיה.
בישראל טוענים כי הביקורת של רג'וב נובעת ממניעים פוליטיים ומצביעים על כך שבסופו של דבר נכנסו כמעט כל המעוכבים, מלבד חמישה. מנגד, דווקא הטענה הזו מוכיחה גם את צדקת דבריו של רג'וב: מדוע מנעה ישראל את כניסתם של 25 חברי הנהלה אחרים מ"סיבות ביטחוניות" אם לאחר בדיקה מחודשת ולחץ בינלאומי על ישראל, נמצא שהם רשאים להיכנס? בסופו של דבר, גם אם אין כאן החלטה מכוונת או טעות פטאלית של הרשויות הישראליות, ההסברה הפלסטינית הצליחה פעם נוספת להביך את ישראל ולפגוע בתדמיתה, גם במגרש הספורטיבי.