ביום שלישי בערב הושבעה בקהיר הממשלה הזמנית החדשה, בראשות חאזם אל-בבלאווי. לתפקיד סגנו ולשר ההגנה מונה המושך האמיתי בחוטים, עבד אל-פתאח א-סיסי. 34 שרי הממשלה החדשה, בהם שלוש שרות, התייצבו בארמון הנשיאות ונשבעו אמונים לנשיא הזמני עדלי מנסור. לאחר מכן התפנו להצטלם תמונה קבוצתית וחגיגית, בניסיון להעביר, אולי, מסר לפיו בא שלטון חדש לקהיר.
ובכל זאת, האירועים שהתחוללו כמה שעות קודם לכן ברחובות הבירה המצרית, כמו גם יותר מ-200 קילומטרים משם בחצי האי סיני, פגעו מעט בשמחה, והעניקו תזכורת כואבת למציאות המסובכת והמדממת שבתוכה מתחילה הממשלה החדשה לפעול.
בלילה שלפני כן נהרגו בקהיר שבעה בני אדם בעימותים בין כוחות הביטחון המצרים ותומכי האחים המוסלמים. לפי נתוני משרד הבריאות עוד 261 בני אדם נפצעו. עצרות המחאה של האחים המוסלמים נמשכו בכל יום מימות השבוע החולף, ומדי כמה ימים נשמעה קריאה חדשה ל"הפגנת מיליון". בכירי התנועה נתונים במעצר, ובכלל זה הנשיא המודח, מוחמד מורסי. ערוצי הטלוויזיה המזוהים עם האחים המוסלמים נסגרו בזה אחר זה ועדיין, הפגנות התמיכה במורסי וחבריו נמשכות והנוכחות בהן מרשימה.
אחד הצעדים שנקטו מארגני ההפגנות היה לקרוא לפעילים לחסום כבישים ראשיים כדי לשבש את החיים ואת התנועה במרכז קהיר. כך היה בגשר שישה באוקטובר ליד כיכר תחריר וכך בצמתים מרכזיים אחרים. מטרת המפגינים היא למנוע חזרה לשגרה, בניגוד למאמצי המשטר החדש שעושה הכל כדי להשכיח מהציבור את אירועי השבוע הראשון של החודש. זו מלחמת התשה קשה ומפרכת, שבה יוכלו לנצח רק בעלי אורך הנשימה.
אפילו הבורסה ירוקה
גורמים מצריים טוענים כי מערכת הביטחון במדינה נערכה לתרחישים גרועים הרבה יותר בכל הקשור לעימותים וההפגנות של האחים המוסלמים, אך לעת עתה נראה שלשני הצדדים יש די סבלנות. הצבא הצליח לייצב את המצב מבחינה פוליטית, וההוכחה הישירה לכך היא מינוי ממשלה ונשיא זמניים, שעברו באופן חלק יחסית. עד כה גם אין שביתות יוצאות דופן במגזר העסקי, שעלולות היו לפגוע בתפקוד הכלכלי של מצרים. לפי דיווחי כלי התקשורת המקומיים, הבורסה המצרית מצליחה לרשום התאוששות מפתיעה בשבוע האחרון, על אף הניסיונות של תומכי האחים המוסלמים לשבש את השגרה.
יתרה מזה, המשטר כבר זכה בהישג משמעותי ניכר, כאשר הצליח לקבל סיוע של מיליארדי דולרים ממדינות המפרץ כמו כווית ואיחוד האמירויות (ולא קטאר חלילה, בעלת הברית של האחים המוסלמים). מדובר במזומנים שיכולים לתת לקהיר אוויר קריטי לנשימה, לפחות בחודשים הקרובים, כדי לשרוד שביתות, הפסקות חשמל מרובות ולמנוע קיצוץ כואב בסובסידיות.
ובכל זאת, המשך המחאה ו"מלחמת הכיכרות" יקשו על המשטר להוביל את מצרים לשינוי של ממש. לתנועה האיסלאמית יש מספיק תומכים ברחבי מצרים כדי לשמר את המחאה על פני שבועות, ובמקביל לשבש את התנועה ואת חיי היומיום בקהיר. למי שבוחן את הצהרות האחים המוסלמים בשבועיים האחרונים, לא ניכר כי הם חשים מובסים או מושפלים. הם ממשיכים לעמוד על מילתם למחות נגד המשטר החדש, גם אם יעלה הדבר מחיר דמים. הבכירים המועטים שעדיין לא נעצרו מפזרים הצהרות רברבניות כמעט ומתגרים בנשיא מנסור ובצבא.
כך לדוגמה, מוחמד רוזלאן, אחד מראש האחים המוסלמים, לעג לשר ההגנה סיסי במכתב שפורסם ביומון הלונדוני אל-קודס אל-ערבי: "איזה עם שלח אותך?" , הגיב לדברי סיסי, שטען מוקדם יותר כי הצבא "נעתר לבקשת העם לגאול את מצרים מייסורי מורסי".
א-סיסי וחבורתו יודעים שללא התקדמות כלכלית ופוליטית בחודשים הקרובים, יעלה עוד ועוד מספר המתוסכלים מהממשלה החדשה, ועוד ועוד מפגינים יצטרפו למחאת התנועה האיסלאמית. במקביל יבקשו מארגני ההפגנות של האחים המוסלמים להוביל לכמה שיותר התנגשויות עם הצבא. המשוואה פשוטה מבחינתם: אם תהיה שפיכות דמים, ובוודאי אם יהיו הרוגים, הלגיטימציה של הצבא תלך ותיסדק, המחאה תתפשט, ושוב תישמע במצרים הסיסמה: "הסתלק", רק שהפעם היא תוטח בפניו של שר ההגנה, סיסי. גורמים מצריים אמרו לי שהמשטר החדש מבקש לשתף את האחים המוסלמים בשלטון. "אבל אם הם רוצים מלחמה, הרי שאנחנו ערוכים אליה".
האפאצ'י חזר לשכונה
תושבי רפיח הפלסטינית, המתגוררים בקרבת הגבול עם מצרים, התעוררו השבוע וגילו טנקים משקיפים אל בתיהם. הפעם לא היו אלה כלי שריון של צה"ל אלא של צבא מצרים, שנפרסו סמוך לציר פילדלפי, מהצד השני של הגבול, במסגרת ההכנות למבצע צבאי רחב היקף שאמור להתחיל בימים הקרובים נגד גורמי הטרור בסיני.
לא היה זה אמצעי הלחימה היחיד שאותו התרגלו הפלסטינים לראות בשימוש צה"ל: גם מסוקי האפאצ'י של חיל האוויר המצרי שחגו בקרבת הרצועה, ואפילו בשמיה, הם עדות לקרבות שכבר החלו בסיני. מלבד הטיפול באחים המוסלמים, המצב בחצי האי מהווה עבור כוחות הביטחון המצריים את כאב הראש המשמעותי ביותר בימים אלה. הצבא הבין באיחור רב את מה שהיה צריך להפנים כבר לפני כמה שנים, שסיני אינה עוד איום זניח על ביטחון מצרים, אלא אינטרס ביטחוני עליון עבור קהיר. לכל אירוע בחצי האי עלולות להיות השלכות דרמטיות על כלכלת מצרים כמו גם על ביטחונה.
התקפה של פעילי טרור המסתתרים בימים אלה בסיני, על אניות בתעלת סואץ או על יעד תיירותי, תביא לפגיעה נרחבת בשני מקורות ההכנסה המשמעותיים ביותר עבור המדינה. אמנם כבר כעת ניכרת ירידה משמעותית בהכנסות מתיירות ועדיין, תעלת סואץ לפחות לא נחה לרגע. מכאן נובעת ההחלטה של הצבא לצאת למערכה כוללת נגד קבוצות הטרור הפועלות מתוך סיני. זה כמה שנים שקהיר מנסה לשווק בכלי התקשורת הערביים, וגם באלה הישראלים, כי היא מנהלת מלחמה עיקשת נגד החמושים בחצי האי. בכל פעם מחדש נשמעות הצהרות בדבר מבצע רחב היקף או מאבק חסר תקדים בנחישותו, ובכל פעם מתגלה מחדש המציאות העגומה; הצבא הסתפק בכמה ימים של פעילות נמרצת, ולאחר מכן שב לסורו והניח לגורמי הטרור בסיני להמשיך ולהתפתח. אולם ייתכן שהפעם אכן מדובר בפעילות צבאית יוצאת דופן, "חסרת תקדים" באמת.
סדרי הגודל של הכוחות המצריים המעורבים בלחימה בסיני שונים ממה שידענו בעבר. שני גדודי החי"ר המצריים ששר הביטחון משה יעלון התיר השבוע להכניס לסיני, מצטרפים לתשעה גדודים של חי"ר וקומנדו מצריים שכבר פועלים על אדמת סיני, לגדוד טנקים וכמובן למסוקי הקרב. ייתכן שעד למועד פרסום הכתבה כבר תגדל עוד יותר הנוכחות הצבאית בחצי האי, והכל בתיאום עם ישראל.
הקשר הביטחוני המשופר עם הצד הישראלי בימי מוחמד מורסי, עבר שדרוג משמעותי בשבועיים האחרונים מאז שהגנרל סיסי הדיח את איש האחים המוסלמים. אם בימי מורסי הקשר בין שתי המדינות הסתכם בתיאום בין מערכות הביטחון המקבילות, ניתן לומר שכיום, מקבלי ההחלטות במצרים ברמה הביטחונית והמדינית עומדים בקשר ישיר עם מקביליהם בישראל, וכך גם תיאום הפעילות לאורך ציר הגבול היורד עד לאילת.
מי כיבה את האור?
התפתחות נוספת, וכנראה המשמעותית ביותר בסיפור הלחימה המצרי בסיני, הוא הטיפול במנהרות. זה כשלושה שבועות שתנועת ההברחות במנהרות ירדה באופן דרמטי. זו תופעה בלתי נתפסת, כמעט נס. במשך שנים הצבא המצרי הסביר לישראל כי אין לו היכולת להפסיק לחלוטין את ההברחות בכ-250 מנהרות, והנה, בשלושת השבועות האחרונים, זה קורה. כ-80% מהמנהרות הושבתו על ידי המצרים. ההצלחה במקרה הזה היא תולדה של נחישות בלבד. לא נרשמה שום התפתחות יוצאת דופן ביכולת הצבאית או מדעית של תורת הלחימה בהברחות. אולם הפעם, כדי להימנע מכל סיכון של כניסת מחבלים מעזה לסיני כדי לבצע שם פיגועים נגד המשטר, החליט הצבא לצאת למערכה.
לכל ארגון טרור מוכר בסיני יש כיום זנב או ראש ברצועת עזה. הברחות אמצעי הלחימה אינן חד סטריות ומתנהלות גם בכיוון ההפוך, כלומר, לתוך חצי האי ולא רק ממנו לרצועה. "הסינאווים", כפי שמכונים תושבי חצי האי הבדואים, עומדים בקשר רציף עם הע'זאווים. לטענת המצרים, את הפיגוע הגדול באוגוסט שעבר, שהסתיים ברצח 16 חיילים מצרים, עשו חמושים שהגיעו מתוך עזה. מכאן גם ההחלטה לצאת למלחמת חורמה במנהרות אפילו במחיר של עימות עם החמאס. ככלל, יחסי קהיר ועזה , אינם כתמול שלשום.
חמאס הבין כי בני הברית שלו בקהיר הודחו לטובת משטר צבאי עוין וכעת הוא מוקף בשני צבאות עוינים - ישראלי ומצרי. ראשי חמאס ברצועה, כמו איסמעיל הנייה ואחרים, הבינו את המסר שהעביר להם הצבא באופן ישיר אך גם באמצעות שלל כתבות עוינות, שאין להן שום קשר למציאות. הדיווח שפורסם בעיתון אל-חיאת הלונדוני כי הצבא המצרי הרג 32 פעילי חמאס במהלך לחימה בסיני, נראה חסר כל אחיזה במציאות (שום סוכת אבלים לא נפתחה בעזה בימים האחרונים בגלל "הקרבות" בסיני) אך נועד בעיקר להעמיד את חמאס במצב של התגוננות.
ויחד עם זאת, השבתה מוחלטת של המנהרות לאורך זמן, תגרור תסיסה של ממש לא רק בקרב הסינאווים אלא גם אצל הע'זאווים. גם המצרים מבינים את המשוואה הזו כמו גם ישראל. חסימה של עורק כלכלי חשוב כל כך לפרנסת עשרות אלפי בני אדם בעזה ובסיני עלולה להוביל להתמוטטות כלכלית של אותן משפחות שהשקיעו הון בתעשיית המנהרות. הבעיה כאן, שללא עקירתן מהשורש של המנהרות, ברור לצבא המצרי כי ענף ההברחות ימשיך לשגשג ועמו שלל הכנופיות והמליציות שניזונות ממנו, כולל פעילי טרור ממדינות כמו מרוקו, סעודיה, ירדן ועוד.
בפעילות עצמה בסיני סובל הצבא המצרי מכמה בעיות לא פשוטות. ראשית, המודיעין שיש לו אינו מספיק. במשך שנים הוזנח הכיסוי חצי האי, ולמצרים אין מידע ראוי על תא השטח העצום הזה - לא מבחינת מקורות אנושיים (יומינט) ולא בטכנולוגיה (סיגינט). גם כאן, אורך הנשימה הוא קריטי עבור הצבא, מאחר שהקמת רשת מודיעין עלולה להימשך זמן רב. הבעיה השנייה היא שבדומה לאחים המוסלמים במרכז המדינה, גם במקרה הזה התנועות הג'יהאדיסטיות אינן מאותתות על כניעה. ביום רביעי לפנות בוקר הותקפו בטילים עמדות של הצבא בסיני, ויממה לפני כן היו קרבות נוספים. החמושים שמו לעצמם כמטרה (בדומה למערכה בקהיר) לא רק את הפגיעה בצבא ובחייליו, אלא גם את שיבוש חייהם של אזרחי סיני, כמו במקרה ההתקפה ביום שלישי לפנות בוקר על שיירה שהובילה פועלים במפעל בטון שבמהלכה נהרגו שלושה מהם.
בסופו של דבר ההצלחה, של צבא מצרים בסיני תלויה בהתרחשויות במרכז המדינה ובקהיר, ולהיפך. ללא התקדמות בחזית אחת, לא יתאפשר ניצחון לשר ההגנה סיסי ולאנשיו בחזית השנייה. הצבא לא יוכל להשקיע מאות מיליוני דולרים בהקמת תשתית אזרחית בסיני ובהקמת רשת המודיעין, בשעה שכל משאביו מופנים לטיפול באחים המוסלמים בערי הדלתא או בקהיר. מכאן שהמערכה בסיני אולי כבר החלה, אך רחוקה עדיין מסיום.