ישראל וכתונת הפסים: כץ יוצא למלחמה

בשיא הדיון הציבורי על הרפורמה בנמלים העלה שר התחבורה, ישראל כץ, פוסט בעמוד הפייסבוק שלו. "טיילתי הבוקר עם הכלב צ'אבי בשדות המושב והגענו לאגם המים האהוב עליו", השתפך השר. "בזמן שהוא שחה להנאתו, הסתכלתי במים ונזכרתי ברפורמה הבאה שאני הולך לקדם בקרוב - הרפורמה בנמלים".

שלשום טייל כץ שוב עם צ'אבי, פרח הרפורמות. הבחירות הפנימיות למוסדות הליכוד שהתקיימו ביום ראשון מנעו מהשניים להתראות במשך יומיים, ואין כמו טיול של שעה וחצי בשדות המושב לאיחוד המשפחה ולסידור המחשבות בנוגע לשינויים הבאים שבדרך. הניצחון על הח"כית מירי רגב, שנתמכה על ידי השרים גדעון סער, גלעד ארדן וסילבן שלום, בהתמודדות על ראשות מזכירות התנועה, הפך את הטיול להנאה גדולה. בשבוע שעבר השתמש שר התחבורה בסטאלין, בשר החוץ הצרפתי ובאפיפיור על מנת לדמות את מצבו הפוליטי. השבוע הוא חזר למקורות היהודיים. כץ, בוגר ישיבה תיכונית, סיכם בראשו את אירועי הבחירות ונזכר בסיפור יוסף וכתונת הפסים. אחיו קינאו בו וזרקו אותו לבור, הרהר לעצמו, אבל אני לא נתתי שיזרקו אותי לבור.

ניצחונו של כץ יסייע לו להמשיך ולבצר את מקומו בצמרת הליכוד. בבחירות 2009 הוא הגיע למקום ה-12, מה שלא הפריע לראש הממשלה בנימין נתניהו להעניק לו תפקיד בכיר יותר מהשרים משה כחלון, גלעד ארדן וסילבן שלום שהגיעו לפניו. גם בבחירות האחרונות הוא נשאר איתן במשרד התחבורה הנחשב, בעוד ששרים שנבחרו במקומות גבוהים ממנו נכנסו למשרדים שנבנו טלאי על טלאי. כץ מתכוון לממש את כוונתו להקים ועדת בדיקה שתבחן את התנהלות המפלגה במערכת הבחירות האחרונה. מבחינתו, זו התייחבות לבוחר שזכתה ברוב מוחץ. בפגישתו עם נתניהו לאחר הבחירות למוסדות הוא הבהיר לו שאין בכוונתו להיות יו"ר מזכירות "דווקאי", אבל שהוועדה קום תקום. הוועדה הזו תשמש עבורו ככלי ניגוח יעיל במאבק הגלוי שנפתח בינו לבין סער וארדן. באופן פרדוקסאלי, דווקא השלישייה סער-ארדן-שלום מינפה את כץ. אילולא תמיכתם במירי רגב, סביר להניח שהבחירות היו חולפות להן באדישות מנומנמת.

בכל מקרה, מוטב לקחת את הבחירות שנערכו בתחילת השבוע ואת תוצאותיהן בערבון מוגבל. העובדה שלפני כן לא התקיימו בחירות במשך עשר שנים, או שיו"ר הלשכה של הליכוד עד השבוע היה דני נווה, שכבר מזמן סופר את מעותיו אצל נוחי דנקנר, מעידה על חשיבות המוסדות הללו. אם תהיה להן השפעה, מסכימים בשני הצדדים, היא עשויה לבוא לידי ביטוי בשלוש נקודות: ראשית, ההקצנה הימנית בראשות המוסדות תקשה על נתניהו מבית במקרה של התקדמות מדינית; שנית, המאבק הגלוי שהתחולל בין השרים הבכירים מסמן את תחילת הקרב על עידן פוסט-נתניהו. שלישית, התגברות הלחץ בליכוד להחזיר את הכוח למרכז בכל הנוגע לקביעת הרשימה לכנסת.

מתוצאות הבחירות נהנים בעיקר שלושה ח"כים, ועוד אחד מפתיע. השלושה הם כץ, דני דנון וזאב אלקין. בעוד הראשון רק משמר את מעמדו, השניים האחרונים הצליחו למצב את עצמם בעמדה טובה יותר במאבק על הכניסה לצמרת המפלגה. אם ישכילו למקסם רווחים מניצחונם, נתניהו או ראש התנועה הבא כבר לא יוכל לדלג עליהם כשיחלק את המיניסטריונים הבאים.

השם המפתיע שיכול לקצור רווחים מהבחירות (אם כי לא מתוצאותיהן) הוא דווקא נתניהו. קריאת ההשכמה בנוגע למצבו הרעוע בליכוד תפסה אותו בזמן. יש לו שהות מספיקה להיערך ולהתכונן בהתאם לסיטואציה שאליה נקלע. סביר להניח שכנס הפעילים שקיים אתמול היה רק יריית הפתיחה לבליץ שראש הממשלה מתכוון לקיים במפלגתו.

"אני רוצה לראות אתכם יותר", אמר לנוכחים. "אנחנו ניפגש. גם במצודה וגם ברחבי הארץ מצפון ועד דרום. נתראה שם ובמקומות רבים". בכיר בתנועה תיאר זאת כך: "נכון שמצבו של נתניהו לא משהו, אבל זה לא מפתיע. הוא מתנהל כבר שנתיים ללא יועץ פוליטי רציני ולא משקיע בפעילים. אבל תאמין לי שאם הוא יתחיל להרים טלפונים, כולם יגיעו. כמה שכועסים עליו, אף אחד לא אומר 'לא' לראש הממשלה. מה גם שהרבה תלוי במצבו בציבור. אם הוא ייהנה מפופולאריות, זה ישפיע ישירות על כוחו בליכוד. בלי קשר למי שיכהן בראש המוסדות".

השאלה הפוליטית הבוערת ביותר שמונחת לפתחו של נתניהו היא החזרת כוח בחירת מועמדי התנועה לכנסת, מכלל חברי המפלגה - חזרה למרכז. בפגישות שיקיים במצודה וברחבי הארץ מצפון ועד דרום, הוא ישמע את הפעילים מייחלים לכך. הם יפצירו בו להשיב להם את היכולת לקבוע מי יהיה האיש שלהם בכנסת. נתניהו, לפי שעה, מתנגד בתוקף למהלך. גם חלק גדול מהבכירים בליכוד. אם לא יהרוג את היוזמה הזו בזמן, מכאן עלולה להיפתח הרעה האמיתית עבורו.

למרות שניתן לראות בתוצאות הבחירות הקצנה ימנית של הליכוד, הרי שדנון ואלקין לא צפויים לעורר מבוכות, לפי שעה. אלקין, בשבתו כסגן שר החוץ, כבר מוכיח תבונה בהפרידו בין דעותיו האישיות לתפקידו הלאומי. סביר להניח שגם בזירה הפנים-ליכודית הוא לא יעמיד בקרוב את נתניהו במצבים לא נעימים מול העולם. גם דנון עשוי להפתיע ולשקוט על שמריו בשלב זה. סגן שר הביטחון רץ למרחקים ארוכים, והוא יודע שיש שלבים שבהם הממלכתיות נדרשת. דנון מבין שתחילת הקדנציה שלו במשרד הביטחון הייתה מהולה ביתר פעלתנות תקשורתית, שגבתה ממנו מחיר ביחסיו עם שר הביטחון יעלון. כשיהיה משהו קונקרטי על הפרק, הוא כבר יידרש לדבר. אם נפתלי בנט יכול לשבת בשקט ולא לעשות מהומות בזמן ששר החוץ האמריקאי מפרפר בין הישראלים לאמריקאים ללא תוצאות, למה לו להיות זה שחוטף את האש? ממש בית יהודי קטן קם לנתניהו בתוך הליכוד.

ביום שני השבוע נפגש יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, עם משלחת רמת דרג מאיטליה בראשות ראש הממשלה אנריקו לטה. בין מילות הנימוסין לתצפית על ירושלים ממרפסת לשכת היו"ר, שאל לטה את אדלשטיין מה על סדר יומה של הכנסת ליום זה. אדלשטיין, לדברי אחד הנוכחים, סיפר לו שהדיונים במליאה ייפתחו בהצעות אי-אמון שהגישה האופוזיציה. האיטלקי נדרך. אמנם במדינתו נפילה והקמה של ממשלה הם דבר שבשגרה, אבל לתהפוכות פוליטיות בעת ביקורו בארץ הקודש הוא לא היה מוכן. אדלשטיין מיהר להרגיע את ראש הממשלה המבוהל. זה ריטואל שבועי, הסביר.

כמה שעות מאוחר יותר, עלתה חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ לנמק את הצעת האי-אמון של מפלגתה. היא דיברה על מה שהיא רואה כעוולות הכיבוש; על שני הקולות שבהם הממשלה מדברת, ועל המו"מ המדיני התקוע. לקינוח הקריאה מעל הבמה את שירו של יזהר אשדות, "עניין של הרגל", שנאסר להשמעה בגלי צה"ל. אולי היא קיוותה שחברי כנסת מהימין יצעקו לעברה מתוך עניין של הרגל. אבל הם כמעט לא נכחו במליאה, ומי שכן - גילה אדישות מופגנת.

נציג הממשלה והמגיב מטעמה בדיון על הצעות אי האמון היה סגן שר האוצר, מיקי לוי. לוי עלה אחרי רוזין ודיבר על ענייני משרדו. הכיבוש והמו"מ המדיני שעליהם דיברה רוזין לא הוזכרו ברמז. מה זה שיח החירשים הזה? מה קרה ללוי, הוא בא לא מוכן? לא האזין בקשב רב לדברי רוזין? אולי פשוט לא היה לו מה להגיד לנוכח דבריה הקשים? ממש לא. מי שנהג כאן באופן תמוה זו דווקא רוזין. כותרת הצעת אי האמון היתה "הממשלה מגישה תקציב דורסני, מכבידה את עול המסים, פוגעת במעמד הביניים ומתעלמת ממצוקת הדיור". לוי נבחר מראש להגיב על ההצעה הזו כי כותרתה נוגעת ישירות לענייני משרדו. מה לזה ולנושא המדיני? לרוזין פתרונים.

אבל זו לא היתה הפארסה היחידה במשכן באותו היום. קדמה לרוזין הצעת האי-אמון של מפלגת העבודה. הציגה אותה חברת הכנסת מיכל בירן. אף חבר נוסף ממפלגת העבודה לא נצפה במליאה באותה שעה. אחרי רוזין הוצגה הצעת האי-אמון של ש"ס. אריה דרעי, לפי ההצעה, אמור היה להפוך לראש הממשלה במקרה שההצעה היתה עוברת. דרעי כלל לא נכח בכנסת בעת שההצעה עלתה לדיון.

וכך זה קורה מדי שבוע. שעתיים מדיוני המליאה בימי שני מוקדשים לדיוני הצעות אי האמון, שמתנהלות בשעמום ובעצלתיים. לפני כחודש, כשעלה לדיון "חוק המשילות" מטעם ישראל ביתנו, ובתוכו ההצעה להגביל מאוד את מוסד האי אמון נזעקו חברי האופוזיציה. בצדק, יש לומר. כלי האי אמון חשוב לדמוקרטיה. השאלה מה עושים איתו. וכשהאופוזיציה לא מתייחסת אליו בכבוד הראוי, מה לה לבוא בטענות לקואליציה שמנסה למסמס אותו עוד יותר?

הברזות וקיזוזים: כך מתנהלת "קייטנת" הקואליציה