20 יום כבר נמשך גל המחאה בטורקיה. יום-יום יצאו המונים לרחובות באיסטנבול, באנקרה, באיזמיר ובערים אחרות, ונאבקו באומץ בשוטרים נושאי אלות, גז מדמיע ותותחי מים. במשך אותם ימים גילו אזרחי המדינה את עצמם: הסולידריות והזעם חיברו יחדיו את אוהדי הכדורגל של בשיקטאש עם אלו של פנרבחצ'ה, סטודנטים חילונים עם חבריהם הדתיים הסולדים מהאוטוריטריות של המשטר, וטורקים סונים עם כורדים ועלאווים. המחאה הייתה אמנם מבוזרת, חסרת כיוון ברור ונעדרת הנהגה בחלקה הגדול, אולם בזה היה טמון גם כוחה. איש לא אירגן אותה, ולכן אי אפשר היה לרסן אותה. אף אחד לא כיוון אותה, ולכן המשיכו להצטרף אליה בעלי אג'נדות שונות ולא תמיד חופפות.
ביומיים האחרונים, האווירה רגועה יותר. מוקד המהומות, מדרחוב איסטיקלאל וכיכר טקסים שבהם שוטטתי בלילה שעבר, היו שקטים כמעט לגמרי. גדודים של שוטרים הסתובבו לאורך השדרה המרוצפת באפס מעשה וחיפשו אקשן. אחד מקציני המשטרה עמם דיברתי, צעיר שעיניו טרוטות מחוסר שינה, אמר שמטרת המשטרה היא לבלום כל ניסיון להשתלט מחדש על הכיכר ועל הפארק שלידה. "מה דעתך על כל העניין הזה של המחאה?", שאלתי אותו. "לכל אזרח יש זכות להביע את דעתו" אמר, "אבל לא בסדר שמשתלטים כך על האזור כולו ומשתקים אותו למשך ימים".
מהומות בטורקיה - סיקור נרחב בוואלה! חדשות
"ומה דעתך על ראש הממשלה והטיפול שלו במצב?", הקשיתי. הקצין הצעיר חייך חיוך עייף, הסתכל ימינה ושמאלה ואמר: "לפי דעתי ההתבטאויות שלו רק מחריפות את המצב כל הזמן". כך אכן סבורים גם רבים מן המפגינים. חלקם מאמינים שארדואן עושה זאת בכוונה כדי לפגוע במה שעוד נותר מהדמוקרטיה במדינה, וחלקם סבורים שתגובתו החריפה נובעת מאופיו. "עלה לו לראש ה'קאס?מפ?אשאלי'", הם אומרים - כינוי המתייחס לשכונה העממית ממנה הגיע.
מעודדי המחאה נעצרים
ניסיון של כמה אזרחים הבוקר (שלישי) למחות בסגנון חדש - עמידה דוממת במקום ומבט אל הדגל, כבשירת ההמנון - נענה בתגובה קשה של השוטרים, שעצרו אותם וסילקו את הצופים בהם. היום גם החלה המשטרה בסבב מעצרים גדול של חשודים בעידוד המחאה, בהם עיתונאים, פוליטיקאים מהשמאל ואנשי ציבור בערים הגדולות.
במבט שטחי, נדמה ש-20 ימים של הפגנות המונים לא הובילו לשום תוצאה גלויה לעין. ארדואן עדיין בתפקידו, מפלגתו עדיין שולטת ברמה, אין מועד לבחירות חדשות ואין אפילו התחייבות חד-משמעית לבטל את התכנית לבנות קניון ומסגד בפארק ג?זי, שבגללה פרצה התנועה. אולם מבט מעמיק יותר מגלה שהמחאה הזאת חוללה שינוי עמוק במדינה.
במהלך שלושת השבועות הללו, איבד ראש הממשלה ארדואן הרבה מיוקרתו, בתוך המדינה ומחוצה לה. כדי להתמודד עם זעם ההמונים, הוא נאלץ לכנס עצרות של תומכיו שהובאו אליהן בתחבורה ציבורית על חשבון משלמי המיסים, ולא גילו כל יוזמה משלהם לארגן הפגנות דומות. אולי חשוב מכך - אזרחי טורקיה איבדו את פחדם מראש הממשלה הדומיננטי. הם מעיזים יותר ויותר להביע את דעתם, ויידרש מאמץ גדול להשתיקם.
מחאת הפינגווינים
במרוצת הזמן, חלק מרשתות הטלוויזיה והעיתונים היומיים, שבתחילת המחאה לא העזו להמרות את פי השלטונות והקרינו סרטי טבע במקום לדווח עליהן, מצאו שוב את האומץ לדווח בגלוי. אחרים מצאו דרכים מקוריות למחות נגד סתימת הפיות. כך למשל, העיתון "טראף", שתחקירו על שיטות המעקב שהממשלה מפעילה נגד אזרחיה צונזר, פרסם בעמודו הראשון תמונה של פינגווינים (כמו אלו שהופיעו בסרטי הטבע), במחווה של לעג בוטה.
עד תחילת המחאה, פעלה הממשלה בתקיפות וכמעט ללא בלמים כדי להשתלט על המרחב הציבורי מבחינה כלכלית ואידיאולוגית - מבניית קניונים ועד בניית מסגדים. אין ספק שמעתה ואילך, נוצר מאזן אימה בין השלטון לבין הציבור. ברור לממשלה שכל צעד כזה ייתקל מעתה והלאה בהתנגדות קשה ואולי בחידוש המחאה, ולכן כל החלטה בדבר הריסת גינה והפיכתה לקניון או בניית מבנה דת בשטח ציבורי תצטרך להישקל בזהירות רבה. הרשות שנטלו לעצמם השליטים החדשים להפוך על פיה את הרפובליקה הטורקית ולעצב אותה בדמותם ספגה מהלומה קשה.
לפני המחאה, פעל ראש הממשלה במרץ להפיכת שיטת המשטר במדינה מפרלמנטרית לנשיאותית. מכיוון שתקנות מפלגת השלטון, "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) אינן מאפשרות לו להיבחר שוב לראשות הממשלה בתום הקדנציה הנוכחית, תיכנן ארדואן לבטל או לצמצם מאוד את התפקיד הנוכחי, ולבנות במקומו משטר נשיאותי המרכז עוצמה פוליטית חסרת תקדים. אולם כדי להשלים את תהליך החקיקה, יש צורך ברוב של שני שלישים בפרלמנט. מכיוון שמפלגות האופוזיציה החילוניות התנגדו בתוקף לתכנית, השליך ראש הממשלה את יהבו על המפלגה הכורדית (BDP), והציע לה תהליך פיוס ואוטונומיה תמורת תמיכה בשינוי המשטר. ככל שניתן להעריך בנקודת הזמן הזאת, בעקבות המחאה מסרבים רבים מצירי הפרלמנט הכורדים לתמוך בתכנית - והמהלך הזה נבלם. זו אולי אינה מכה אנושה לארדואן, אולם אין ספק שמדובר בזעזוע עמוק למפלגת השלטון ולעומד בראשה.
ארדואן ימחק את הדמוקרטיה?
למרות הכול, חשוב להדגיש שזו התמונה נכון לרגע הנוכחי, והיא עלולה להשתנות. ייתכן מאוד שראש הממשלה התקיף יחליט לפעול לדיכוי כל אפשרות של מחאה וימחק את שרידי הדמוקרטיה שעוד נותרו. בין הצעדים הנשקלים כרגע - או לפחות כאלה שהוזכרו על ידי תומכי מפלגת השלטון - אפשר למצוא סגירת עיתונים ומעצר עורכים; מעצר חברי פרלמנט מהמפלגות היריבות בתואנה של קשירת קשר נגד המדינה; צמצום מסיבי של כל מערכי הרשת החברתית באינטרנט, מפייסבוק עד טוויטר; פיקוח הדוק של שירותי הביטחון על מסרים, אימיילים ושיחות טלפון; ואולי אפילו שימוש באמצעי דיכוי קשים יותר בזמן הפגנות. אם יינקטו מהלכים כאלה, ייסגר לחלוטין המרווח הדמוקרטי שאיפשר עד עתה לקולות מחאה להישמע.
אבל אם בכל זאת טורקיה והעומדים בראשה עדיין מחויבים לדמוקרטיה כערך, אזי נראה שהמחאה הנוכחית היא רק שלב ראשון בתהליך ארוך. גלי הזעזועים יימשכו, אם כי לצד (או במקום) הפגנות הענק שראינו עד כה, נראה ודאי גם תופעות אחרות. מכיוון שהתנהגותו של ארדואן כבר העלתה גם את חמתם של חבריו ויועציו, תסריטים אפשריים הם התפרקות של מפלגת השלטון, או עלייה של מתחרים בתוכה לראשות הממשלה. מפלגת צעירים חדשה עדיין לא נראית באופק, אולם ייתכן שגם זו תהיה אחת מתוצאות המחאה. והחשוב מכל - לצד העיתונות המפוחדת של העבר, מתעוררת עתה עיתונות לוחמנית יותר שיהיה קשה לרסנה. את התוצאות ארוכות הטווח נראה ודאי רק בעוד מספר שנים.
הכותב הוא פרופ' דרור זאבי, מומחה לטורקיה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון
