אירוע הרצח של הנער פיליפ גלר, ב-3.6.11, זעזע את המדינה. פרקי המשפט של הנער שנעץ את הסכין בירכו של גלר, במהלך ויכוח שהתפתח לעימות אלים וקטלני במסיבת נערים, שלחו גלי הדף נוספים, עד שגם התיק הזה הצטרף לרשימת האירועים שעיצבו את התודעה הציבורית לגבי אלימות ואלכוהול בקרב נערים.
שנתיים חלפו, אך במקום אחד עוד זוכרים הכל: בכיתה י"ב 6, בבית הספר הרב-תחומי ברמות שבבאר שבע, שם היה אמור גלר לסיים החודש 12 שנות לימוד, לא שוכחים. "סדום והמורה וכל השאר כבר לא נורא" הוא שמו של ספר מחזור כ"א תשע"ג. משפטי התלמידים על עצמם מעוררים חיוך של זיכרונות רחוקים. שלושה עמודים בספר מתייחסים לגלר, ובהם הרשו לעצמם התלמידים והמורים להשיל חלק מהקליפה שמגנה עליהם מפני האירוע שאיננו מרפה, גם שנתיים אחרי.
"פיליפ, כשאני חושבת עליך, וזה קורה די הרבה, לבי מתמלא בתחושות רבות וברגשות מעורבים", כתבה מחנכת הכיתה, יהודית יום טוב. "קודם כל עולה בי הכעס הגדול על הדרך שאותך איבדנו. לאחר מכן, הצער, הכאב ובמיוחד עולה בי תחושת הפספוס. אני מרגישה שבדיוק התחלנו לעלות יחד על הגל הנכון ולמצוא את הדרך אותה חיפשת. את הדרך שתוביל אותך להצלחה, כמו שכתבת בתחילת כיתה י': 'אני רוצה להצליח ולסיים את בית הספר עם בגרות מלאה'. אני בטוחה פיליפ, שהיית משיג את המטרה לו רק לא נקטעו חייך. כשאני חושבת עליך, עולה בדמיוני גם תמונה של ילד יפה עם עיניים כחולות נבונות ועם חיוך שובב. וכך אותך אזכור ותהיה בלבי תמיד".
יועצת השכבה הוסיפה מילים משלה: "לא נתפס לי שבמקום להתבונן מה כתבו עליך כבוגר, אני רושמת לך ואתה עדיין תלמיד כיתה י'. החיים מתחלקים לשניים. מה שהיה איתך ומה שהיה לאחר לכתך. בלכתך, חידדת את הידיעה שלא ניתן לומר 'לנו זה לא יקרה'. לכתך הותירה את כולנו מבולבלים, כואבים ובעיקר מרגישים אשמים. איך לא זיהינו? איך לא מנענו? איך לא עשינו די? לעתים אני תוהה מה היה איתך אילו לא... מה בסוף היית מגביר? האם היית יוצא לפולין? המון שאלות טורדות את מנוחתי ואין עליהן תשובות. מה שכן יש זה חלל עצום שלא מצליח להתמלא. מעבר לסליחה על שלא עצרנו, לא מנענו, נותרה רק משאלה: 'שמור על חבריך מלמעלה, שלא יישנו עוד כאלה מקרים'. הבטחנו לבני משפחתך כי תמיד נזכור ולא נשכח. מבטיחה שנקיים, תמיד, תמיד, תהיה איתנו".
"הבנו שטעינו, אבל לא ידענו מאיפה להתחיל לתקן"
אופיר דאימונד היא חברה לספסל הלימודים. אותה כיתה, מול אותו הלוח ואותם מורים, שמעה את אותם הקולות שמעבר לשיעורים, את הצחקוקים שאחרי, את הסביבה שנוצרת בידי חבורת נערים, בדרך לחיות את החיים. "פיליפ יקר, רציתי לבקש ממך סליחה. לא רק בשמי, בשם הרוב הדומם. הרוב שהרגיש ולא סיפר כי לא היה לו עם מי לדבר. הרוב שניסה לשנות ואף אחד לא שיתף פעולה. הרוב ששידר אך לא שמעו את קולו. הרוב שהבין שטעינו, ולא ידע מאיפה להתחיל לתקן. הרוב שמתקשה להאמין איך החיים ממשיכים. הרוב שלא חשב שזה יכול היה לקרות לנו. הרוב שנפל לו האסימון שזה יכול לקרות לכל אחד. רצינו לבקש סליחה. סליחה כי לא עשינו מספיק".
"ילדים בני 16, בני טיפש-עשרה במלוא מובן המילה. לא ידענו מה נפל עלינו. לא ידענו שאלו התוצאות של חוסר הכרה או חוסר שפיות. לא ידענו שהכל זמני בחיים וכמה החיים יכולים להיעלם במהירות שכלל לא נשים לב אליה. סליחה שלקחנו הכל כמובן מאליו עד שהלכת. כי לא ידענו שדברים כאלה קורים באמת. או לפחות לא לנו, אלא לאחרים, עד שנעלמת. סליחה שלא עשינו מספיק כדי להנציח אותך והמשכנו לחיות כאילו לא הלכת. סליחה שלא למדנו מספיק או לא הפקנו מספיק לקחים. סליחה שגם ביום תרומות הדם לזכרך, לא נצליח להחזיר אותך אלינו. סליחה שחטאנו בכך שלא נחזור על טעויות. סליחה שנתנו לך ללכת מבלי לשוב. סליחה שלא תשוב".
"לפעמים אני יושבת וחושבת מה היה קורה אם. מה היה קורה אם היית נשאר? מה היה קורה אם היית זוכה להמשיך לחיות? מה היה קורה אם היית עובר איתנו את חוויות התיכון? מה היה קורה אם היית מסיים איתנו 12 שנות לימוד? מה היה קורה אם לא היית נעלם? סליחה פיליפ, כי לא עשינו מספיק".
"הכי מהר חזרו לסגנון הזה אלו שהיו שם"
אופיר דאימונד שלחה למורה קטע קצר, מיד לאחר ששמעה על הפרק המוקדש לגלר. "בעיקרון ידענו שהולך להיות פרק על פיליפ בספר המחזור", סיפרה השבוע. "מרגע שידעתי על כך, לקח לי מעט זמן לשלוח למורה שלי את הקטע הזה במייל. אני מאשימה את עצמנו בכך שלא הפנמנו מספיק. הנערים חזרו להרגלים של שתייה בסופי שבוע, להרגלים של אלימות. פחות משלושה חודשים לקח עד שאנשים חזרו לסגנון החיים הזה והכי מהר עשו את זה אלו שהיו שם. גם בית הספר לדעתי לא עשה מספיק שיחות וטיפול בנושא. כאילו, היה עבר ונגמר. הייתה אזכרה לשנתיים לאירוע, וביום שאחרי כלום. מסיבת הסיום הייתה על התאריך של האירוע. יש כאן חוסר אחריות. זה פשוט גורם להסתכל על ההתנהגות הזאת בצורה שונה. לא הייתי שם אבל אני שותה מעט מאוד מאז האירוע. הלקחים לא הוטמעו כמו שחשבתי שצריך להיות. הסליחה שאני מבקשת, היא כי אני לוקחת את האחריות שאחרים לא לקחו. אני מקווה מאוד שאירוע כזה לא יישנה. זה עושה נזקים שקשה לתאר. אני אקח את האירוע תמיד בלב".
"פיליפ יקר", כתבה לודה, המורה למתמטיקה, "שנתיים עברו, ועל אף היכרותנו הקצרה הכאב עדיין שם. כאב על חיים שנלקחו בטרם עת מבלי שום סיבה מוצדקת. כאב על כך שלא תזכה להגשים את עצמך. כבר לא תהיה כל הדברים הרבים שיכלת להיות. כאב על כך שכבר לא תחגוג במסיבת הסיום ולא תתגייס, תאהב, תתחתן, תחיה. למדת אצלי רק חצי שנה, בהן זכינו להתווכח, לא להסכים ולחוות יחסי מורה-תלמיד. אך באותה חצי השנה גם זכיתי להכיר בן אדם טוב ואמיתי, בן אדם שלא מגיע לו שירשמו עליו בלשון עבר בספר המחזור. מקווה שהצלקת המגלידה תמשיך להזכיר לנו אותך תמיד. מקווה שלמדנו והשכלנו, מקווה שלא נצטרך להספיד עוד תלמידים בספר המחזור. זוכרת ואוהבת".
מבית הספר נמסר בתגובה כי לזכרו של גלר התקיימו מספר אירועים ובהם אזכרה שנתית במועד התאריך העברי של הירצחו, וכן התרמת דם בקרב בני כיתתו שבה נאספו עשרות מנות שתרמו התלמידים הבוגרים.