הסיוט של לפיד: ריקי כהן למדה לקרוא את התקציב

סביר להניח ששר האוצר יאיר לפיד הופתע מעוצמת הביקורת והזעם שהופנו כלפיו. אחרת, קשה להסביר מדוע כינס אמש מסיבת עיתונאים. אין לזלזל במאורע. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הבחירות בה הסכים לצאת מהסביבה הנוחה של פייסבוק ולענות לשאלות של עיתונאים.

במשך כל הקמפיין, נוצר הרושם שחשוב מאוד ללפיד לרצות את כולם. הוא רוצה שלום, אבל מתנגד בתוקף לכל פשרה בירושלים; הוא לא שונא את החרדים, אבל לא מוכן לשבת איתם בממשלה; הוא לא סוציאליסט, אבל מבטיח לא לפגוע במעמד הביניים. לכן, הסיטואציה הזו של הגשת תקציב היא סיוט בעבורו, כי היא מכריחה אותו לחתוך. אי אפשר יותר להיות נחמד לכולם. יהיו, בהכרח, אנשים שיתאכזבו; אנשים שיצטערו על כך שהצביעו לו.

"איפה הכסף" - שאלה סיסמת הבחירות של לפיד. רוצים לדעת איפה הכסף? הנה הוא: 8.6 מיליארד שקלים. זה הסכום שתשלמו כתוספת של מס הכנסה ומע"מ בעקבות הגזירות. החברות, לעומת זאת, ישלמו 630 מיליון שקלים בלבד. אפילו לא עשירית מהסכום שאתם תשלמו. וזה עוד מבלי לדבר על החברות הגדולות במשק, שהן הבעיה האמיתית ומשלמות מס אפקטיבי של כ-3% בלבד. בפעם הבאה שיגידו לכם ש"שוויון בנטל" פירושו לגייס את החרדים, תחשבו על השוויון בנטל המס.

שלשום, באישון לילה, התבשרו אזרחי ישראל שגם הסיגריות שלהם התייקרו בשלושה שקלים בממוצע. כמו כן יוטל מס על טבק לגלגול, אולי אחד הסמלים המובהקים למוצר צריכה ששייך לאנשים שצריכים לחסוך. צרפו לזה את המס על הבירה מהשבוע שעבר, מיליארד שקל קיצוץ בצהרונים, ביטול נקודות זיכוי במס לאקדמאים, ביטול ההנחה האוטומטית בארנונה לקשישים - ותקבלו תמונה עגומה ביותר עבור מעמד הביניים.

הקיצוצים כואבים, אבל לפיד לא המציא את הגלגל. גזירות דומות כבר הנחיתו עלינו בעבר. הוא פשוט שר האוצר הראשון שנכנס לתפקידו אחרי המחאה של קיץ 2011. הימים בהם עובר בישראל תקציב עם אפס דיון ציבורי נגמרו. לא לחינם הקדים נתניהו את הבחירות כדי להימנע מהעברת תקציב. הפעם הקודמת בה עבר תקציב ללא קושי וללא קרב ציבורי, הייתה אי שם בדצמבר 2010, הרבה לפני המחאה. היום, יותר ויותר אזרחים גילו שספר התקציב וחוק ההסדרים הם לא כתב חידה באשורית אלא מסמך שכתוב בעברית פשוטה, כזו שגם ריקי כהן מבינה, ומסביר להם מהם המקלות ומהם הגזרים שירגישו בכיס שלהם בשנים הקרובות. אוהבים לומר שהמחאה החברתית מתה, אבל העדות הטובה ביותר לקיומה היא העובדה שגזירות לפיד הן הדבר הכי מדובר במדינה כבר שלושה ימים ברציפות, וזה בשבוע שבו ישראל תקפה פעמיים, על פי פרסומים זרים, בסוריה.

לפיד מצוי בקרב לא רק מול דעת הקהל, אלא גם מול ראש הממשלה נתניהו. בסביבתו של שר האוצר, יש לציין, מנהלים את המשבר בקור רוח. לפיד מקפיד לשמור על חזות של מי ששולט בעניינים. המסר שהוא משדר כרגע הוא של מנהיג שנאלץ לקבל החלטות קשות, ולא מתכוון להירתע. כל אותו הזמן, יושב ראש הממשלה בצד ונהנה מהבלגן. אתמול סיפק נתניהו לשר האוצר, באיחור אופנתי, גיבוי רפה.

בסביבת לפיד מבהירים שתמו הימים בהם ראש הממשלה היה "שר-העל" לאסטרטגיה כלכלית. "הוא חשב שאנחנו שטייניץ", אמרו, "אבל הוא התבלבל. ההתנהלות של נתניהו היא כרוניקה של גירעון ידוע מראש. באנו לשנות מהיסוד, לא להיות נחמדים". מקורבי לפיד מרגישים שהעליהום לא מגיע לו. "סיפרו לנו כל הקדנציה הקודמת כמה המצב טוב. שיקרו ארבע שנים. חילקו צ'קים בלי כיסוי, בלי יכולת לשלם, ועכשיו באים לציבור ואומרים שלפיד אשם. אשמים נתניהו ושטייניץ. כל מי שהיה חלק מהקואליציה ונתן לזה להתנהל".

ומה עם האכזבה של מעמד הביניים? בסביבת לפיד מתעקשים שאין ברירה. "הבור גדול, וצריך לסגור אותו, כי אחרת ההידרדרות היא מיידית. לקחו גם מהעשירים וגם מהחרדים".

אנשי משמר הכנסת נקלעו השבוע למבוכה. הם לא רגילים לראות הפגנות בתוך המשכן. אין חיה כזו. זה אסור. חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ מצאה דרך מקורית להעלות לסדר היום את נושא מצוקתם של עובדי מזנון הכנסת, והחליטה להפגין, במזנון עצמו, בקריאה להחרים את המזנון עד שעובדיו לא ייקלטו בהעסקה ישירה ויקבלו את מלוא הזכויות הסוציאליות. היא עברה בין שולחנות, חילקה פליירים וקראה לסועדים לא לשתף פעולה עם ניצול העובדים. אולי כשאנשים לא יבואו, אמרה להם, מישהו יתעורר ויהיה שינוי. בינתיים הוזמנה זנדברג יחד עם כמה ח"כים נוספים ללשכת מנכ"ל הכנסת, לראות מה אפשר לעשות בנדון.

נושא עובדי הקבלן במזנונים הוא עניין כאוב ומתמשך. הכנסת נמצאת בפגרה חלק נכבד מהשנה. לזכיין לא משתלם להפעיל את המזנון כשהוא צריך לדאוג לזכויות העובדים וגם לעמוד בתנאי המכרז. כך יוצא שהזכיינים מתחלפים, והעובדים נשארים, ללא פנסיה ועם ביטחון תעסוקתי ברצפה. מישהו חייב לשים לזה סוף. העסקה של עובדים כעובדי קבלן היא דבר נצלני בכל מקום במשק, זה נכון. אבל זה בלתי נתפס שהכנסת נותנת יד להעסקה של עובדים ללא זכויות סוציאליות בתוך משכנה שלה. אם זה המסר שיוצא ממעוז הדמוקרטיה בישראל, כנראה שמשהו משובש. מאוד משובש.

בסוף השבוע האחרון דווח בתקשורת הזרה כי ישראל תקפה שיירות של משלוחי נשק בסוריה. הכתובת הייתה חיזבאללה. קבוצת חברי כנסת ערבים ביקשה לדון בכך ביום שני במסגרת הצעה לסדר היום. למישהו בממשלה נדלקה נורת האזהרה.

בפעם הקודמת, בפרשת בן זיגייר, עמדו חברי הכנסת במשכן וחשפו מידע עליו הוטלה צנזורה. הפעם, ניתנה הוראה למנוע את קיום הדיון. סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, אופיר אקוניס, העלה זאת בישיבת נשיאות הכנסת ביום שני. "המצב רגיש", הוא אמר. "אני מבקש בשם הממשלה לא לקיים את הדיון". היו"ר יולי אדלשטיין נענה, וכך גם מרבית סגני היו"ר, שבהצבעה שערכו החליטו להוריד את הנושא מסדר היום.

ספק אם כשהראפרים קוואמי דה לה פוקס, קוטג' ונמרוד רשף הקימו את ההרכב "בויאקה", אי שם בשלהי הניינטיז, הם העלו בדמיונם ששיר נשכח שלהם יככב בנאום בכנסת, ועוד כזה שיישא מנהיג המפד"ל ביום ירושלים. בגלגול של שנות האלפיים למפד"ל קוראים "הבית היהודי", ובראשו עומד נפתלי בנט, אולי האיש הכי רחוק שיש מהדימוי המאובק של מפד"ל ההיסטורית.

אתמול הוא דיבר בכנסת. בין הדיבורים על הסיבות בגינן אסור לחלק את ירושלים, הוא שלף כטיעון מחץ שורה משיר של הלהקה: "מתל אביב לא תפרוץ שום מלחמת עולם, אמנם, אולם גם לא יבוא שלום. כשהוא יגיע, והוא יגיע, בירושלים יפרסו לו ת'שטיח האדום".

יו"ר ש"ס החדש-ישן, אריה דרעי, פתח בלהט את ישיבת סיעתו בכנסת השבוע, הראשונה מאז מונה לתפקידו בשבוע שעבר. "אין יותר מחנות", הוא הכריז. "זה נגמר. מעכשיו כולנו ביחד. אני לא הולך להתחשבן עם מי שכן תמך בי ומי שלא תמך בי". ברוח מפגן האחדות והאחווה, נעדר מהישיבה היו"ר הקודם, אלי ישי.

סיעת יחיד: לכל הטורים של עמרי נחמיאס