תגידו רגע, למה בעצם יש חופש גדול? לא, באמת בואו נסתכל על זה רגע. לסיפור הזה יש, כך נראה לי, כמה סיבות: הראשונה היא שאי-אפשר ללמד וללמוד בקיץ. טוב, בעבר גם היו סוגרים את כל העסקים למנוחת צהריים, כי אף-אחד לא הסתובב ועשה קניות בשעות של שיא החום. היום יש קניונים. נכון, גם עם מזגנים לא קל לשבת כל היום וללמוד, אבל זה נכון גם לגבי קור של ארבע מעלות בחורף, ועדיין כולם לומדים אז. חוץ מזה, זה כבר עניין של תוכן, לא של מבנה. אז אפשר. אפשר ללמד וללמוד גם בקיץ.
טבלת יאוש - עוד מאמרים בפרויקט:
הורים ממליצים: חופש לתלמידים ביום שישי / רחל עזריה ופז כהן
דבר מועצת התלמידים: בתי ספר יסודיים תחילה / יובל כחלון
כשהמורים וההורים יתחילו לדבר / ד"ר אנה רוסו
תלמידה מוחה: לא בבית ספרנו / סתיו שביט
סיבה שנייה היא, שכדי לעשות את עבודתם נאמנה, המורים זקוקים ללא מעט זמן שבו, איך לומר, לא יהיו שם תלמידים. השתלמויות, ימי סיכום שנה, ימי היערכות לשנה הבאה, עיבוד חומרים, הכנת חומרים חדשים... כל זה לוקח זמן, ואת כל הדברים הללו עושים המורים מאחורי מסך - מבחינת כל העולם אנחנו בחופש, בים. ולא, למרות השיפור הקל בנושא הזה בהסכם "עוז לתמורה" - שעות השהייה שיש לנו במהלך השנה לא יכולות בשום צורה שהיא לשמש לדברים הללו.
סיבה שלישית, אם להיות כנים, היא שזה סוג של פיצוי על תנאי השכר והעבודה העלובים למדי שזוכים להם מורות ומורים בארץ. אז נכון, יש ניצנים של שינוי בעניין הזה, אבל חשוב לומר - מורות ומורים רבים מאד, בייחוד הצעירים שבהם, זקוקים לזמן הזה לצורך השלמת הכנסה. ודרך אגב, רוב העבודה הזו נעשית עם אותם הילדים, רק במסגרות אחרות ובתנאי שכר אחרים.
פחות שבועות קטועים
סיבה רביעית היא, שגם הילדים שלנו זקוקים לחופש: הם צומחים ומתפתחים, לומדים ומרחיבים את אופקיהם האישיים, הלימודיים, הערכיים והחברתיים גם - אם לא בעיקר - מחוץ לספסל הלימודים. אז נכון, חשוב מאד שנדבר על מה שהם עושים בשעות ובימים הללו, על אפשרויות הפנאי העומדות לרשותם, איך הופכים אותן לנגישות לכולם, גם לא לעשירים ביותר - אבל מי אמר שהילדים צריכים לשבת כל השנה דווקא על כסא, מול שולחן, לוח ומורה?
וחוץ מזה, יש כאן אבסורד גדול, ואת זה אני כבר כותב כהורה: במהלך השבוע יש לי מעט מאד זמן שבו אני מבלה עם הילדים הפרטיים שלי - בין העבודה ובית-הספר, החוגים והחברים שלהם, כמה כבר נשאר לי? בכל יום יש למורות של הבן שלי פי שניים זמן איתו, ממה יש לי. אז זה לא שלי, כמורה, יש יותר מדי ימי חופש; להיפך - ליתר ההורים יש מעט מדי ימים שבהם הם יכולים באמת להיות עם ילדיהם, לגדל ולחנך אותם כפי שהם מאמינים.
אז מה עושים? בימים האחרונים עולות הצעות רבות ושונות - כמו העברת חלק מימי החופש של הקיץ לימי שישי (בתי-ספר רבים כבר עובדים חמישה ימים בשבוע, שלא לדבר על כלל המשק) היא האפשרות האחרונה שהעלה שר החינוך. אני רוצה להציע אפשרות אחרת, שמתייחסת לסיבות השונות שהצגתי לקיומו של החופש הגדול:
בשנת תשע"ג ישנם 87 ימי חופש, שאינם סופי-שבוע - חגים וחופשות של מערכת החינוך, 41 מתוכם בחופש הגדול. גם בלי להקטין את מספר ימי החופש, ניתן לעשות בהם שימוש יעיל הרבה יותר: לחלק את השנה לשני סמסטרים, כמו באוניברסיטה - סמסטר אחד שיתחיל מיד אחרי סוכות, ויימשך עד פורים (כ-90 ימי לימודים, כאשר רק חנוכה נותר כחופשה באמצע התקופה); וסמסטר שני, שיתחיל מיד אחרי פסח ויסתיים בסוף יולי.
חלוקה כזו מרכזת רבים מימי החופש סביב חגים, בהם גם יתר המשק אינו עובד, או לפחות נוהג גם כך לנפוש; היא מייצרת שתי תקופות לימוד מובחנות, שניתן להציב יעדים ברורים לסיומה של כל אחת מהן; היא מצמצת מאוד את מספר השבועות הקטועים, בהם לומדים יומיים בגלל חג שחל באמצע; היא מצמידה את שנת הלימודים ללוח השנה העברי, שגם כך הוא המשפיע ביותר על החופשים במערכת; היא מותירה די זמן למורים, בין מחצית למחצית, לסכם את המחצית הקודמת ולהתכונן לבאה, כך שהם צריכים להכין רק חצי שנה ולא שנה; והיא משאירה די זמן חופשי לילדים, לעשות גם דברים אחרים.
לא חסרות בהצעה הזו עוד נקודות שמצריכות חשיבה ועיבוד, גם ביחס למערכת החינוך עצמה וגם ביחס למשק כולו. אבל נראה לי שהליכה בכיוון שכזה יכולה לענות על רבים מהקשיים העולים בתקופה האחרונה, ועל הדרך - גם לספק יתרונות חינוכיים לא מבוטלים.
הכותב, רועי פרלשטיין-דביר, הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון "ברנקו וייס" בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים
לכל הטורים של רועי פרלשטיין-דביר