נעם נולד ב-1988 במונטריאול שבקנדה, ועלה לארץ בגיל משונה עם משפחתו שהתיישבה ביישוב מצפה נטופה. נעם היה מלא חיים ואהוב על כולנו, תמיד אזכור אותו כחבר שהחיוך לא ירד לו מהפנים, ולא משנה מה יקרה, הבחור החייכן שדיבר אנגלית עם הוריו בטלפון בשעת הת"ש.
הוא התגייס יחד איתי במרץ 2007 לגדוד דוכיפת. אם יש חוויה שצרובה לי היטב, אלו ההכנות לאחד המבצעים הגדודיים. נעם כמובן סיים להתארגן ראשון, ופשוט התרוצץ מלוחם ללוחם ושאל מי צריך עזרה. כאשר עלינו לפלוגה הוותיקה היינו יחד באותה המחלקה, באותה הכיתה וכמעט תמיד באותו הצמד. סולו אני והוא. כצמד בפעילות מבצעית, חייך תלויים פשוטו כמשמעו בחבר השני. אתה מחפה אחד על השני, שומע כל ניע וכל נשימה של חברך. שם התוודעתי לנעם יותר מכל.
איבדתי חבר - סיפורים על חברים שנפלו:
החוד, הראשון: ירון אדל על יואן זרביב
היום בו נגמרה האגדה: צח ראוך על ליאור ניב
חבר ומפקד שהראה את הדרך: שלמה קופל על מוטי מדין
גם בנו מת איזה ילד: אלי כהן על דני יפרח
המשורר שנסק לגבהים: יובב כץ על שלמה ברילובסקי
אני זוכר ספורטאי מצטיין, מכור לכדורסל, חייכן מצחיק וחבר של כולנו. כבר מההתחלה המפקדים אהבו את נעם ואת האישיות המיוחדת שלו, וזמן קצר לאחר הגיוס, מפקד המחלקה יתיר מצר בחר בו להיות הקשר שלו. הוא היה מאוד מרוצה, אך מהר מאוד רצה יותר מזה, ושאף לצאת לקורס חובשים. היה בו דחף להתקדם ואף פעם לא להיתקע במקום.
אני זוכר שבתקופת פלוגת המסלול ברמאללה, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בקו. עבדנו קשה מאוד יום ולילה. הרגשנו שהאימונים וההכנות סוף סוף באים לידי ביטוי בפועל, הפכנו ללוחמים. זו הייתה התקופה הקרה של השנה והיה מושלג, סגרנו המון ואף פעם לא הבנתי איך לנעם תמיד היה חיוך על הפנים. איכשהו הוא הצליח להעלות לכולנו את המוראל. כשסיימנו מסלול ועלינו לפלוגות הלוחמות נעם יצא לקורס חובשים וכחודש לפני מותו קיבל את התפקיד לו ייחל: חובש פלוגתי במחזור אוגוסט 2008.
הדמות שתאחד את כולנו
האסון אירע במאי 2009, בעת שהייתי בקורס קצינים. לא אשכח את הטלפונים הרבים שקיבלנו מוקדם בבוקר. חבר מהגדוד שהיה איתי בבה"ד 1 התקשר אליי וסיפר לי שנעם נהרג. כששואלים אותי מה אני זוכר מהרגע בו הודיעו לי, אני לא מצליח להצביע על התחושה המדויקת. פשוט לא זוכר. התקבצנו כל 11 הקצינים מדוכיפת שהיו יחד בקורס, ודיברנו על זה שבטח זו טעות ושזה לא הגיוני. לא הבנו בדיוק מה קורה. אני זוכר שחלק מהחבר'ה בכו.
ניסיתי להתקשר לחברים שהיו בגדוד באותו הזמן, אבל אף אחד לא ענה. כל אחד מהקצינים שאיתי הלך וסיפר למפקד הצוות האישי שלו בקורס הקצינים, אבל אני בחרתי לא לספר למפקד שלי. עד היום אני לא מצליח לפצח למה. כעבור שעה של המפקד שלי מה קרה, אולי בגלל ששמע מאחרים. הוא אמר לי לעלות על א' ולנסוע להלוויה., סירבנו להאמין ולקבל את הבשורה. כאשר נשמעו מטחי הכבוד בהלוויה, לקול הירי נפל לי ולכולנו האסימון. התחלנו לצעוק ולבכות, כולם יחד. רק אז הבנו.
היום הזה בו נועם נהרג היה יום מפנה מבחינתי, אז הפנמתי שמה שאנחנו עושים בצבא זה מסוכן, ושיש לנו חבר שכבר לא יהיה איתנו יותר. אף פעם לא חשבתי שמישהו מהפלוגה יכול ליהרג. היינו מוגנים. מעולם לא דיברתי ולא חשבתי על זה. לאחר האירוע קיבלתי חיילים בתור קצין צעיר, מפקד מחלקה. כשהצגתי את עצמי לחיילים תמיד הזכרתי שחבר שלי נהרג. זה חלק ממי שאני וממה שאני מנסה להעביר לחיילי. תהיו עירניים, תגדילו ראש, השקט והביטחון עשויים להטעות. החיים שבריריים יותר מכפי שנדמה לנו.
גם כיום, כמפקד פלוגה לוחמת בגדוד שמשון, אני נושא עמי את המסר שאקח להמשך שירותי הצבאי: תמיד חשוב לחייך, גם כשקשה וגם כשאנחנו לא הכי מרוצים, חיוך ואווירה טובה אל מול השקעה תמיד יעזרו. את כל זה למדתי מנעם. הוא הדמות שתאחד את כולנו, החברים בגדוד, כשמדי שנה אנו מתאמצים לכבד בהגיענו לאזכרה השנתית.
סמ"ר נעם עדין לוי רכטר, חובש קרבי בגדוד דוכיפת, נהרג ב-7 במאי 2009 בעת פעילות מבצעית נגד מחבלים בביר-זית, סמוך לרמאללה
אתר לזכרו של נעם עדין לוי רכטר