השבוע האחרון של ינואר 2000 היה לי קשה במיוחד. בין היתר, התגרשו אז הוריי, והצבא בישר לי שלא התקבלתי ליחידה שרציתי. ביליתי את רוב הזמן במיטה, ולא התחשק לי לעשות כלום. באחד הימים הללו, התקשר אליי חבר לקראת שעות הערב, ובישר: "ליאור מת בלבנון". התחלתי לבכות והרגשת חוסר אונים הציפה אותי. ליאור ניב הכל-יכול מת!
מאות חברים ובני משפחה הגיעו ללוויה שלך. כל מי שהכיר אותך אי פעם היה חייב לראות במו עיניו שאגדת ליאור ניב נגמרה. חניכים שגידלת בצופים וגדלו על הסיפורים שלך ביחד עם מדריכים ומרכזים שלא יכלו להתמודד איתך, הגיעו כולם כדי להיפרד. בטקס שעשינו לכבודך בצופים ירד גשם. חבר שלך אמר שזה לא אלוהים שבוכה, אלא אתה שמשפריץ עלינו מלמעלה. חייכנו כולנו בבת אחת, וחזרנו לבכות.
איבדתי חבר - סיפורים על חברים שנפלו:
החוד, הראשון: ירון אדל על יואן זרביב
חבר ומפקד שהראה את הדרך: שלמה קופל על מוטי מדין
גם בנו מת איזה ילד: אלי כהן על דני יפרח
המשורר שנסק לגבהים: יובב כץ על שלמה ברילובסקי
חברים אמרו לי שהם לא ראו אותי בוכה ככה אף פעם, אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות. במשך שבוע לא הלכתי לעבודה וביחד עם כל החברים העברנו את רוב זמננו בשבעה בבית המשפחה. אחיך הקטן לקח את הפלאפונים של כולנו ושינה להם את השפה לרוסית או ערבית. כולם צחקו, וכמובן שלא יכלו לכעוס עליו.
חודשים מספר לאחר מכן ארגנו לכבודך מסיבה גדולה. תמונות שלך ושל המקומות שאהבת היו פזורות על הקיר, וכולם הגיעו לחגוג. המעמסה הנפשית הייתה גדולה מדי בשבילי, וכמה שעות לאחר מכן, החברים מצאו אותי בוכה ומוקף בקיא של עצמי בסימטה ליד, בעודי ממלמל "אהבתי אותו".
"זה ליאור"
עברו מאז יותר מ-13 שנה. הכאב לא עובר, הוא רק משתנה. בקיץ שעבר הלכתי לים, וחזרתי הביתה קצת שיכור. נכנסתי למיטה לנוח, ופתאום התחלתי לבכות. אשתי נכנסה ללחץ ולא הבינה מה קרה, ואז נפל לה האסימון: "אתה בוכה בגלל ליאור?", שאלה. הנהנתי בראשי והמשכתי לבכות.
ככה אני. כל פעם שטוב לי בחיים אני חושב עלייך.
לפני החתונה שלי הלכנו כל החבר'ה אלייך, סתם בשביל לפטפט קצת ולהזמין אותך גם. במעמד הקדוש של החופה, הזכרתי לאורחים שלא כל החברים שלי כאן היום והבטחתי שלא לשכוח אותך. בעצם אתה לא היית החבר הכי טוב שלי, אפילו לא חבר קרוב. אז למה אני חושב עלייך כל כך הרבה ולמה אתה לא יוצא לי מהראש? מאז אותו יום מקולל שהלכת מאיתנו, אני לא מוצא תשובה.
אני חושב שזה בגלל שהיית ליאור, ורק מי שהכיר אותך מבין מה זה אומר. כשהצטרפתי לצופים, מייד לאחר שלימדו אותי לתקוע בזנטים ולהקים אוהלים, הצביעו עלייך ואמרו לי: "זה ליאור". לא היה צריך להוסיף יותר. הייתה מסביבך הילה שאיפשרה לך להסתבך בכל דבר אפשרי ולריב עם כולם - ועדיין לגרום לכולם לאהוב אותך.
ברוגז עם אלוהים
המחשבה עלייך ליוותה אותי לאורך כל שירותי הצבאי. בזמן המסעות הארוכים הייתי הולך עם עצמי, מנותק מכולם וחושב שרק לפני כמה שנים גם אתה הלכת בדיוק באותם השבילים. לחיילי דאגתי לספר את סיפור חייך, ובכל פעם התפלאתי מחדש איך כולם בגדוד עדיין זוכרים ומעריצים אותך. בעצם, בכל נקודה בחיי אני מנסה למצוא אנשים שהכירו אותך - ותמיד אני גם מוצא. הבוס הקודם שלי, חבר שלמד איתי בתואר השני, המ"מ שלי במילואים, ועוד ועוד. מכולם אני מנסה למצוא עוד סיפורים עלייך.
אף פעם לא עבדתי ביום הזיכרון. זהו היום הקדוש ביותר לי בשנה. גם הפעם אני אגיע, אחבק את הורייך, את אחותך ואת אחיך. זה נותן לי כוח ומחזק אותי. לא יודע למה... כשהודיעו לי שנהרגת הייתי בטוח שלא תזרח השמש מחר. היום, כגבר בוגר בן 31, זה נראה לי טפשי - אבל אז כנער בן 18 האמנתי בכל לבי שהעולם הגיע לקיצו. למחרת בבוקר לא האמנתי שהעולם כמנהגו נוהג, ושכולם ממשיכים בחיי היומיום שלהם.
השתניתי מאז. קשה לי מאוד עם אלוהים, אני ברוגז איתו מאז, ומחכה שהוא יתקשר לבקש סליחה על מה שהוא עשה לך. בינתיים הוא לא עשה טלפון, אז ברגעים הקשים שיש לי בחיים אני מדבר וחושב עלייך. אם עוד לא סיפרתי לך, אז אשתי בהריון. כן, זה בן. יאללה, נתראה היום בקריית שאול!
סמל ראשון ליאור ניב, לוחם בחטיבת הצנחנים, נהרג מפגיעת מרגמות וטילים שירה חיזבאללה לעבר עמדת התצפית שלו במוצב "גלגלית" בלבנון, ב-31 בינואר 2000. בן 21 היה במותו
אתר לזכרו של ליאור ניב