בשבועות שלפני מותו, שקד ליאור ניב על תכנון מסיבת פורים. ב-31בינואר 2000 הוא נהרג מפגיעת טיל במוצב שבו שירת בלבנון. החברים הקרובים שלו החליטו שהמסיבה תתקיים בכל זאת, כמעין מצבה חיה. באפריל אותה שנה נערכה המסיבה בבית סות'ביס, בשדרות רוטשילד שבתל אביב, בהשתתפות מאות חוגגים. בכסף שנאסף במסיבה מוקמת בימים אלו פינת זיכרון לזכר ליאור ולזכר חברו ניב יעקב, שנהרג חצי שנה אחריו. פינת הזיכרון תכלול מדשאה, ספסלים ואבן זיכרון - ותוצב בשבט צופי דיזנגוף, שם הכירו ליאור וחבריו.
"בפנים ידענו שהוא איננו", מתארת ניצן אינגבר, אחת מחברותיו, את ההרגשה באותו לילה חד פעמי. "כל הערב החלפנו מבטים אחד עם השני, כי ידענו שכולם מסתכלים מסביב, שואלים איפה הוא. רצינו להגיד לו: אנחנו לא שוכחים אותך, ולא את מה שלימדת אותנו. הוא היה בנאדם שלא בזבז שניה בחיים. עד היום אני לא מצליחה לחיות כפי שהוא חי. במסיבה זה היה ברמה הזאת: להגיד הנה, למדנו ממך, ואנחנו לוקחים אותך אתנו. זה גם היה בהרגשה של 'אכול ושתה כי מחר תמות'. כאן, זאת הרי לא קלישאה. חודשים ספורים אחר כך נהרג עוד חבר טוב, שנכח במסיבה ההיא".
אולם סות'ביס, שנתרם במיוחד למען הארוע, קושט בערב המסיבה לכבוד ליאור: על הקירות הודבקו פוסטרים עם תמונות הכלבה שלו, החולצה בצבע טורקיז שאהב, תמונות מחוף מציצים שאליו אהב להגיע, בית הקפה החביב עליו, ואפילו תמונת הספסל בצופים שעליו בילה שעות ארוכות. יחצ"נים, די ג'יי ואנשי מקצוע נרתמו, בהתנדבות, למלאכה. גם ראש העיריה, רון חולדאי הגיע למסיבה. ליאור היה תלמיד שלו בגימנסיה הרצליה.
אביו: נתנו את ברכתנו, אך היה לנו קשה להשתתף
למרות רעיון ההנצחה החריג משהו, הביעו גם הוריו של ליאור את הסכמתם ואת רצונם במסיבה. שנתיים אחרי אומר אביו של ליאור, זאב ניב: "הייתי נותן את ברכתי לאירוע גם היום. המסיבה היתה פרוייקט שליאור התחיל לתכנן, ולכן ההחלטה לערוך את המסיבה לאחר מותו נראית לי דרך ראויה להנצחה. ליאור עבד קשה למען המסיבה הזאת, ומישהו היה צריך להוציא אותה אל הפועל. אנשים אמרו שזוהי דרך להמשיך את פועלו. אנחנו הגענו לשם לפני שהמסיבה התחילה, כדי לתת את ברכתנו. להשתתף במסיבה היה לנו קשה גם היום".
"לחלק מהחברים והסביבה הקרובה זה צרם, וזה מובן", ממשיכה אינגבר. "מסיבה היא משהו שמתקשר עם שמחה, ולא עם אבל. זאת לא הדרך הכי שגרתית להיפרד מחבר. אבל, מבחינתנו זאת לא היתה אמירה של פרידה. רצינו להגיד לו, 'אנחנו נמשיך לחיות אותך'. בזמן המסיבה היינו כולנו בסערת רגשות. המשפחה היתה אתנו בזה לאורך כל הדרך, וזה היה התנאי הבסיסי לקיים אותה. אני הרגשתי שעשינו נכון. לי זה עזר, כי הרגשתי שהוא היה איתי באותו הלילה. אחרי חודשים שהלכנו עם הראש באדמה, בלי לדעת איך ממשיכים הלאה, יכולנו להרים את הראש לערב אחד".