כמו בכל שנה בזמנים האלה, הקשב משתנה. היום-יום הרגיל של עבודה או לימודים מתחלק בהדרגתיות עם שיחות, מפגשים ובעיקר זיכרונות. אך השנה, הקשב השתנה בצורה פתאומית, כשגן, חבר קרוב שהיה איתי בלבנון, שלח לי תמונה שהוא מצא בשיטוט ברחבי הרשת.
הצלם תיעד רגע בו מפנים פצוע למסוק. התמונה נלקחה ככל הנראה בנקודת ריכוז הפצועים מתחת לכפר ע'נדוריה, השולט על נחל הסלוקי. בנקודת ריכוז פצועים זו נפרדנו מחבר יקר, יואן זרביב ז"ל. יואן עוד היה בין החיים בזמן הפינוי, ופונה יחד עם עוד תשעה מחבריו למחלקה שנפצעו מפצצת מרגמה שנחתה על הבית בו שהינו.
יואן היה אדם של אנשים. הוא אהב את מי ששירת איתו, והיה חבר להרבה מהלוחמים בפלוגה. חייל בודד מצרפת, שהגיע לעשות שירות צבאי, השתלב בצורה יוצאת דופן מבחינה חברתית. ולא בכדי - כל שנה באזכרה שלו, החברים נשארים אחרי הטקס, ומסביב לקברו מתעדכנים ומעלים סיפורים, מחייכים ונהנים מהחברה. מין מורשת שכזו.
איבדתי חבר - סיפורים על חברים שנפלו:
היום בו נגמרה האגדה: צח ראוך על ליאור ניב
חבר ומפקד שהראה את הדרך: שלמה קופל על מוטי מדין
גם בנו מת איזה ילד: אלי כהן על דני יפרח
המשורר שנסק לגבהים: יובב כץ על שלמה ברילובסקי
בשלוש השנים האחרונות השתנה משהו בשיחות של החבר'ה, משהו בסיסי. מאז שהשתחררנו לא הייתה לנו שיחה רצינית על מה שעברנו יחד, בקושי תיאמנו עובדות. השיחות הראשונות התנהלו במעגלים קטנים של שניים עד ארבעה חברים, בהם סיפרנו זה לזה חוויות בסיסיות, והתחלתי להיחשף יותר ויותר לעיסוק האינטנסיבי בנושא הזה.
אך רק לאחר שהשתתפנו בפרויקט "מסע שחרור" של המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה, הפנמתי את חוזק השיתוף בהתמודדות עם אותם זיכרונות. כחלק מתכנית בת שלושה חודשים, שהינו במשך שבוע באזור ניו יורק כדי לעבור כל יום סדנאות מהבוקר עד אחר-הצהריים, שבהן עיבדנו לעומק חלק מרכזי מהחוויות שחווינו במהלך מלחמת לבנון השנייה. לראשונה שמעתי שכעסו עליי, שמעתי שטעיתי, אמרו לי תודה. הייתה לי גם הזדמנות לספר את הזווית שלי מאותם אירועים. שיחררתי הרבה קיטור.
"לא מתחרט על שום דבר שעשיתי"
העליתי את התמונה שגן שלח לפרופיל בפייסבוק, בתקווה למצוא את הצלם. מרגע שהפוסט עלה לאוויר, הוא זכה להמון שיתופים ולייקים, ובעיקר המון תגובות והודעות שנשלחו אליי. כולם רצו לראות את שאר התמונות של הצלם, כל מי שלחם שם וגם מי שלא.
אך חשוב מכך, התחילו לזרום לתיבת המייל שלי תמונות נוספות של אותו יום, ממספר מפתיע של צלמים וזוויות. אט-אט נוצרה תמונה רחבה של מה התרחש באותם רגעים בהם פונו הפצועים של הסלוקי: נחיתת המסוקים, העלאת הפצועים ועוד. אשתי הדס ואני לא יכולנו להישאר אדישים, ובנינו אתר שמרכז את כל התמונות שנשלחו אלינו.
מטרתנו היא לנסות לספר את סיפור הסלוקי, הסיפור של הלוחמים שהיו שם. כחלק מתהליך ההתמודדות עם חוויות הקרב, גיליתי כי שיתוף החוויות היא אולי הדרך האפקטיבית ביותר להשלים עם מה שקרה, ואני מאמין כי לכל לוחם הזכות לספר את מה שחווה. בחברה הישראלית כיום אין ממש מקום לחוויות הלוחם הבודד, להתמודדויות הרגשיות שלו, אף לא ביום הזיכרון. אנו שולחים את ילדינו להילחם מבלי לצייד אותם בכלים הדרושים כדי שבאמת יחזרו הביתה מהקרב. אתר זה ישמש כפלטפורמה עבור אלה שרוצים לשתף, הם יוכלו לכתוב בו או להשתמש בתמונות כדי לספר לאחרים.
ביום הזיכרון הזה הקשב יהיה רחב יותר. לראשונה יהיה לנו בסיס רחב יותר לספר ולנתח, הזיכרונות הופכים לאט לאט לתמונות ולטקסטים שיאפשרו לנו להבין לעומק יותר את מורכבות החוויות שעברנו. נשמע על יואן, נשמע על הקרבות, נשמע מה שלום כל אחד מהחבר'ה, נזכור כי יחד קל יותר ושאין צורך לשמור את כל החוויות האלה לעצמנו.
כמעט כולם היו בהלוויה שלך, כמעט כל מי שהכיר אותך, כמעט כל מי ששירת איתך. החברים הכי קרובים שלך שנפצעו איתך באותם צהריים שטופי שמש הרבה מעבר לגבול, גם הם היו שם. לא דיברת כשהחזקנו את האלונקה להעלות אותך למסוק, מבט שקט שלא מעז ליצור קשר עין. כולנו עם ציוד לחימה מלא עלינו ואתה חצי ערום, הפגיעה שלך חשופה לכל.
אמרת לגזית, "תגיד להורים שלי ולאחים שלי שאני אוהב אותם מאוד, ואני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי". ידעת. כשאני נזכר בך אחרי הפגיעה של הפצמ"ר בבית, אני רק מצליח לזכור את הגב שלך מופנה אליי ואת העובדה שלא צעקת. ספגת. סחבנו אותך דרך החור בקיר מחוץ לבית המקולל ההוא, ולא אמרת מילה. גבר.
איך הצלחת לצלוף ולפגוע בלוחם חיזבאללה שעה לפני, איך הפכת את הקרב ההוא להרבה יותר פשוט בשבילינו. דילגת, פתחת שטח, למרות קשיי השפה העברת דיווחים מדויקים. נלחמת, לוחם. עבדת קשה שם בצומת כדי לפנות את החברים הפצועים שלך מהפלחו"ד. פינית אותם בדיוק לאותו מקום אליו יפנו אותך כמה שעות אחרי זה. הלוך חזור, בלי להגיד מילה, בלי להתלונן, העיקר להביא אותם כמה שיותר מהר למסוקים שלהם. מבט מפוקס וחד, ראש מורם למרות תיק מלא תחמושת ששוקל 30 ק"ג, מחזיק את הנשק קלעים בשתי הידיים וסורק את השטח. כל כך ציפית להילחם כבר, כי הבנת למה אתה שם, למה נשלחת.
זה מה שזכור לי ממך בכביש שמחבר בין נחל הסלוקי לבין הכפר ע'נדוריה. הובלת את המחלקה, הייתה החוד, הראשון.
סמל ראשון יואן זרביב, לוחם בחטיבת הנח"ל, נהרג מפגיעת פצצת מרגמה בבית שבו שהה בכפר ע'נדוריה בלבנון, בעת מלחמת לבנון השנייה, ב-12 באוגוסט 2006
אתר לזכרון של יואן זרביב