כשדני נהרג, גם בנו מת איזה ילד

אותו השיר מתנגן לו שוב. בפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתי בן 19, עושה את דרכי חזרה לבסיס אחרי ההלוויה של דני. ישבתי בשורות הראשונות של האוטובוס ממוגן הירי של אגד בדרך המפותלת ביהודה ושומרון, וכמו האוטובוס, מתפתל בפיתולי החיים, מנסה לעכל את מה שאירע.

בבוקר ה-9 בספטמבר 2001 התעוררתי משנת לילה חטופה אחרי פעילות מבצעית בחברון. הייתי אז לוחם צעיר בחטיבת הצנחים, שלב קצר אחרי ההכשרות. התיישבנו כולנו בחדר התדריכים לקראת הפעילות. שנייה לפני, עמית עמד מול הלוח ועדכן שהיה פיגוע בתחנת הרכבת בנהריה, ומי שגר באזור - שייצור קשר עם הבית ויוודא שכולם בסדר. ואני עוד מנקה את ערובות עיני מכתמי הלילה, חושב לעצמי... נהריה?... לא מכיר.
התדריך התחיל, עברנו על האיומים, על נקודות תורפה בטחוניות ובטיחותיות, אות קריאה בקשר, כוחות חילוץ ורפואה, טעינת נשקים ויציאה.

איבדתי חבר - סיפורים על חברים שנפלו:
החוד, הראשון: ירון אדל על יואן זרביב
היום בו נגמרה האגדה: צח ראוך על ליאור ניב
חבר ומפקד שהראה את הדרך: שלמה קופל על מוטי מדין
המשורר שנסק לגבהים: יובב כץ על שלמה ברילובסקי

המשימה - מארב יום הצופה על כפר בחברון. עמית הסמל ממקם כל צמד בנקודה שלו. בפעם הבאה שיבוא לאסוף אותנו, כבר יהיה לילה. אני מתחיל את היום עם נדב, חבר יקר. הוא מספר על החברה החדשה, זאת שעוד לא פגש מעולם, נטע קראו לה. הוא קיבל את המספר שלה דרך חבר ילדות מקריית שמונה ומאז הם לא מפסיקים לדבר ולהתכתב. אנחנו צוחקים ומקשקשים על הכל. על המשפחה על החיים, על החברים, כל אחד מספר את הסיפור שלו ובעיקר מפנטזים על החופש שבאותו בוקר קיצי נראה רחוק מתמיד.

לפתע נקטעת השיחה. קול מתכתי מבעד למכשיר הקשר מבקש שנדב יהיה מוכן על הציר השחור, באים לאסוף אותו. אבא שלו השתחרר מבית החולים אחרי ניסיון נוסף להיגמל מסמים. נדב נותן חיבוק חזק, מאושר, הוא מתארגן ובמקומו מגיע דותן. דותן היה טיפוס מוזר. בחור קר. דווקא מבין כל חבריי, לא חשבתי שאיתו אהיה במצב הזה.

שעת צהריים, השמש החזקה התישה. לקראת שלוש הפלאפון מצלצל. זה נורי. אני מתלבט אם לענות ובסוף מחליט להסתכן.
בהתרגשות, מתחיל לספר לו על היום שעובר עליי. הוא קוטע את השיחה בקרירות. "אתה חייב לחזור הביתה", הוא אומר. אני מסביר לו שבצבא שלי זה לא עובד ככה. הוא חוזר על עצמו, ואני שוב מסביר והוא שוב קוטע... הפעם זה היה ברור. "אלי, דני מת". פתאום שתיקה. אני מרים את ראשי אל השמים של חברון שלפני רגע היו מרוחים בחוטי זהב ומשי של שמש קיצית, ועכשיו נצבעו בשחור.

תחושת חנק וכבדות פקדה אותי. הורדתי את הנשק כדי להקל על משקל הגוף. "אחי, אתה איתי?"... שוב שתיקה. "כן, אני כאן", עניתי בקול המום מבלי באמת לעכל או להבין מה קרה. "אחי, תהיה חזק, ההלוויה מחר...". דותן הסתכל ולא הבין. מולו עמד ילד שמחזיק בכל הכוח לא להתפרק. בקצה של העין הסתתרה לה דמעה וחיכתה להתפרץ החוצה.

מאותו רגע ועד שאספו אותנו, לא אמרתי מילה. קולו של נורי הדהד לי בראש בלי סוף. "אלי, דני מת". מת. זה נשמע כל כך סופי, כל כך ברגע. מה זה אומר? שאני לא אראה אותו יותר? ככה פתאום? בלי להיפרד?

שניות הפכו לדקות שהפכו לנצח נצחים של מחשבות בלתי פוסקות.

בכוחותיי האחרונים עליתי לרכב. חנוק, בלי אוויר, ישבתי ובלעתי רוק - רק לא להתפרץ. רק לא להישבר. להחזיק עוד קצת עד שיהיה אפשר. בכניסה למוצב עמדנו ופרקנו נשקים, ועם הנקירה באה ההתפרקות. הבכי לא פסק. את הדרך הארוכה לירושלים עשיתי בשיחות טלפון עם החברים, מנסה לשמוע אם למישהו יש תשובות לשאלות שלי. קולו של נורי הדהד. דני מת.

אבא שלי המתין לי בצומת של הגבעה הצרפתית. עשינו את הדרך הביתה יחד, בשקט. בלי לדבר, כי אין מה לומר. הוא רק חיבק. אחרי מקלחת חמה ושנייה לפני שאני עוצם את עיניי העייפות, הקריינית בגל"ץ מדווחת במהדורת החדשות של 12 שהותרו לפרסום שמותיהם של ההרוגים בפיגוע בתחנת הרכבת בנהריה. פתאום זה הגיע, ההרוג - סמל דניאל יפרח. הלווייתו תתקיים מחר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. יהיה זכרו ברוך. באותו יום שבו נהרג דני, גם בנו מת לו איזה ילד. ילד תמים שאוהב בלי תנאים, שלא מכיר מושגים של פחד ורוע, שלא יודע מה זה אובדן וצער.

את הדרך להר עשינו יחד. כשהחלה הלוויה, עמד לו כל אחד בפינה רחוקה לבד, כל אחד עם הכאב שלו ועם הזיכרון שלנצח נצרב בלבו. בין צבעי הכומתות שכיסו את ההר, ראיתי את המשפחה, זאת שהייתה כל כך שמחה, עכשיו הרוסה, אבלה.

פתאום הוא הגיע, מלווה בפמליית חברים לנשק שנושאים אותו על גבי ארון מכוסה בדגל, זה שעליו נשבענו להילחם. אני זוכר שעמדתי שם, נלחם בדמעות, רואה את זה שהיה חבר ילדות, זה שגדל בבניין ממול, זה שעשה מערכונים של משה והאורנג'דה, זה שאהב את דידי הררי ושמע שירים של זהר; זה שניגן על גיטרה ותופים ושיחק בכל הצגה, זה שאהד את מכבי תל-אביב בכדורגל, זה שעוד לא מלאו לו 20 וכנראה אהב את החיים יותר מכולנו. עכשיו הוא נקבר באדמה.

אותו השיר מתנגן לו שוב. הפעם אני כבר לא אותו הילד. כבר לא בן 19 עם כומתה אדומה ונשק משופצר... עם פחות שיער ועם צלקות בצורת קמטים, מתהלך ברחובות העמוסים של ניו יורק בערב קריר, רחוק מהמשפחה ומהחברים, שומע את השיר ומעז להזיל דמעה ונזכר.

נזכר בדני שהלך ובנדב, זה שהיה לידי, זה שטיפל בהוריו, שלא ישוב לעולם; ביוסי שמת כמו גיבור; באלכס מהצוות של רון שהשאיר את אמו לבדה; בליאור שהתהפך עם הנגמ"ש, במיכה...
בטילים שעפו בלבנון וניפצו את כל הקירות ולקחו איתם את התקוות הקטנות; בדיווחי הקשר על “פרחים” שחייבים טיפול רפואי מידי, בריח אבק השריפה והדם הקרוש, במטחי כבוד אחרי הקבורה. אני נזכר בפרצופים של חברים שלנצח יחייכו בלבי. בקולם של ילדים שעכשיו מביטים בי מלמעלה.

שנייה לפני שאני נכנס לרכבת התחתית, אני מביט מעלה ורואה את אותו הדגל שכיסה את ארונות הקבורה מתנוסס לו בגאווה מעל המבנה של בלומינגדיילס, ברחוב 59 ולקסינגטון... וחושב לעצמי: כמה אירוני. כמו אז, גם היום אני מביט בו ונשבע שאמשיך להילחם עליו.

ואזכור את כולם.

סמל דני יפרח נהרג בפיגוע התאבדות בתחנת הרכבת בנהריה ב-9 בספטמבר 2001, במהלך שירותו הצבאי כתצפיתן בחיל המודיעין. בן 19 היה במותו

אתר לזכרו של דני יפרח