מתי ייגמר כל העסק הזה? כך שאל בשבוע שעבר אחד המעורבים במשא-ומתן הקואליציוני, וענה בעצמו מייד: בשתי השניות האחרונות של היום האחרון. למה? כי זהו טבען של שיחות קואליציוניות. כל אחד מנסה להלחיץ את השני. גם אם הדד-ליין היה לפני חודש וגם אם הוא יהיה בעוד חודש, עדיין יירשמו "התרוצצויות של הרגע האחרון".
של מי האינטרס למשוך את העסק? לכאורה של יאיר לפיד ונפתלי בנט. הרי נתניהו מיצה בשבועות האחרונים את האפשרויות שלו לשיתוף פעולה עם החרדים ולניתוץ הברית לפיד-בנט, והגיע למסקנה שלא זו העת. לכן, שני החברים החדשים מחזיקים אותו עכשיו במקום רגיש. ההנחה הרווחת היא, שאם ימשכו אותו לדקה ה-90, ייאלץ ראש הממשלה לתת להם את כל מבוקשם. זו, על כל פנים, אפשרות אחת.
אבל ישנה גם אופציה שנייה: אולי מזמוז הזמן פועל גם לטובתו של ראש הממשלה. כשהקים את ממשלתו הקודמת, כזכור, משך נתניהו את ההודעה על מינוי השרים עד הרגע האחרון. כך ניטל העוקץ מהתמרמרות אלו שלא מונו לשרים ואלו שמונו לתפקידים שוליים, שאינם בנויים למידותיהם הגדולות וליכולותיהם המשובחות. מכיוון שהפעם השבעת הכנסת תיערך לא לפני יום רביעי - עקב שהות הנשיא בחו"ל - מעדיף אולי נתניהו לדחות את ההודעות עד כמה שניתן ולהצמידן לטקס ההשבעה. כך המרמור יעבור מהר יותר.
כותרות אחרונות מהמו"מ הקואליציוני:
פגישה מכריעה: מחלוקת עם לפיד על תיקי החינוך והפנים
הפגישה אתמול: "הצוותים יושבים ועובדים"
יאיר לפיד אתמול: "זה ייקח עוד זמן"
ליברמן על גיבוש הקואליציה: "כולם במקצה שיפורים"
כך או כך, אף שאיננו יודעים בדיוק מה קורה בחדר המו"מ, סביר להניח שאלו השעות החשובות והקריטיות. הכול כבר נאמר, הכול מונח על השולחן - ועכשיו צריך להחליט. ייתכן שחלק מהידיעות שפורסמו בימים האחרונים בנוגע לאיוש התיקים ולגודל הממשלה יתבררו כנכונות, אבל ברור שהם היו חלק מספינים שהפיצו השחקנים הפוליטיים על מנת לזכות בנקודות ולשפר עמדות (לא ברור בעיני מי בדיוק - הבחירות בעוד ארבע שנים, מי יזכור אז מה היה היום?).
העובדה שנתניהו, ליברמן, לפיד ובנט יושבים לישיבה שנייה בתוך 24 שעות מספקת פתח של תקווה לכך שהשיחות נמצאות על סף הבשלה. זה לא שאין מחלוקות - יש ויש - ולכן דווקא עכשיו נדרש כל אחד מהמנהיגים לגלות את שיא יכולת הריכוז והמיקוח שלו. לשניים הראשונים יש קילומטראז' אדיר במצבים הללו, אבל גם השניים האחרונים הוכיחו בשבועות האחרונים שהם לא פראיירים. בעוד 24 שעות, אולי כבר הערב, נדע דרכו של מי תוביל את הממשלה ה-33. מוטב להסתכל היטב בשורות הקטנות דווקא, ולא בכותרות הגדולות. מי יהיה שר הפנים או אפילו שר החינוך חשוב הרבה פחות, למשל, מהמכניזם שייקבע את התנהלות העניינים בתחום הכלכלי או המדיני.
"שתיחנק", טייק 2?
רובי ריבלין הוא אחד מחברי הכנסת הטובים שהשתבחה בהם ישראל בעשורים האחרונים. כבר נכתב כאן בעבר כיצד לא בחל לחזור ולהיות כאחד הח"כים, לאחר שסיים את כהונתו הראשונה כיו"ר הכנסת ב-2006. רבים וטובים היו מתקשים בכך. במקרה הטוב הם פורשים מהפוליטיקה, במקרה הרע ממשיכים לכלות לריק את זמנם במזנון הכנסת על חשבון משלם המסים. גם הפעם, אם יסיים ריבלין את תפקידו, כפי שמסתמן כעת, סביר להניח שהוא ישוב להיות מופת בעיני עשרות הח"כים הצעירים שהושבעו זה מכבר.
ועם כל זאת, מותר להרים גבה בנוגע לקמפיין המתוזמר שיצא ביממה האחרונה נגד "הדחתו" של ריבלין מתפקיד היו"ר. ראשית, לא מדובר בהדחה. ראש הממשלה בסך הכל החליט שאין בכוונתו להודיע שריבלין שהוא מועמדו. שנית, הנסיבות הפוליטיות השתנו גם עם היוודע תוצאות הבחירות, וגם במהלך המו"מ הקואליציוני. אולי נתניהו באמת חשב שיצליח להקים קואליציה עם החרדים והבית היהודי, שתאפשר לו למנות מספר שרים גדול יותר ולהיות תלוי פחות בכנסת. אבל הממשלה המורכבת שיקים תחייב יתר הקשבה מצד יו"ר הכנסת למהלכים פוליטיים שיהיו כרוכים בעבודה הפרלמנטרית.
ריבלין, ייאמר לזכותו, דאג כל העת שהאיזון העדין בין טובת הציבור לטובת הממשלה יישמר. אולי נתניהו מקווה שעם יולי אדלשטיין, המועמד שלו לתפקיד, תוטה הכף למקומות שנוחים יותר לו. נקווה שהתרחיש הזה לא יקרה, אבל מדובר בשיקול פוליטי לגיטימי.
ושלישית, ריבלין יכול עדיין להתמודד בסיעת הליכוד-ביתנו מול יולי אדלשטיין. אולי הסיכויים לניצחונו לא רבים, עקב תמיכתו של אביגדור ליברמן באדלשטיין - אבל בהצבעה חשאית הכול יכול לקרות. תשאלו את אהוד ברק, שביקש בשיא כוחו ב-1999 למנות את שלום שמחון ליו"ר הכנסת. אברום בורג התמודד מול שמחון בסיעה, ניצח והוריש לפנתיאון הפוליטיקה הישראלית את האיחול "שתיחנק" שכיוון לעברו של ראש הממשלה ברק.