ישראל השנייה? סוף לחגיגה החרדית

לאחרונה שמעתי את יו"ר מפלגת ש"ס, אריה דרעי, טוען שראש הממשלה מוביל לקואליציה בלי נציגים של "ישראל השנייה". בעיניי מדובר במושג מקומם מאוד. באומרו "ישראל השנייה", מתכוון דרעי לקהילת החרדים בישראל, כפי שהיא מצטיירת בעיניו: קהילה מסכנה, מושמצת ונרדפת; קהילה של אנשים חלשים ועניים שלא רוצים אותם במערכת.

אותי דרעי לא שכנע. כשאני שומע את המושג "ישראל השנייה", אני חושב על אזרחים עובדים, תורמים למשק, מממנים את ארוחות הצהריים של ילדיהם (שלא זוכים ליום לימודים ארוך), אזרחים השולחים את ילדיהם לשרת בצה"ל. מדובר באזרחים שראויים להקלה בנטל - אך עד היום זכו למעמד נחות על פי חוקי מדינת ישראל. החרדים שמו עצמם במשך השנים במעמד "ישראל הראשונה" - מקום בו יש להם זכויות יתר על אזרחים אלה.

כשאני שומע את המושג "ישראל השנייה" אני חושב גם על 350 אלף צאצאים של יהודים שעלו לארץ מחבר המדינות, כי הם רואים עצמם חלק מהעם היהודי ושמחים לתרום לקידום המפעל הציוני בארץ ישראל. אך למרות תרומתם למדינה, רובם מנועים מחתונה בה, לא יכולים לאמץ ילדים, וכשבניהם מקריבים נפשם במערך ההגנה של מדינת ישראל - הם נקברים מחוץ לגדר. הם אזרחים סוג ב' שסובלים מאפליה מערכתית מובנית. הם, ולא מצביעי ש"ס.

ההתבכיינות החרדית, שנשמעת מכל גג ומכל פינת רחוב מאז הבחירות האחרונות, נובעת לדעתי מההבנה העמוקה שהחגיגה נגמרה. הרי הם הולכים לאבד את מקומם הייחודי עתיר הזכויות, וזה קשה. קשה מאוד. אבל אין מה לעשות. סטטוס-קוו שאינו שוויוני, אינו הוגן, ואינו צודק - לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן במשטר דמוקרטי תקין.

הבוחר אמר את שלו בבחירות האחרונות. הבוחר דורש חברה שוויונית, וראש הממשלה חייב להתייחס לאמירה זו ברצינות. אם בנימין נתניהו ירכיב ממשלה צרה עם המפלגות החרדיות, הבית היהודי ורשימת הליכוד-ביתנו בלבד, בסיבוב הבא הוא ילמד שאי-אפשר להתעלם מרצון הבוחר.

הדבר דומה להליכה של אהוד ברק לקמפ דייוויד בשנת 2000 כשהציע לערפאת ויתורים מרחיקי לכת ללא קואליציה מאחוריו, ללא קונצנזוס בעם, ותוך התבססות על תמיכת המפלגות הערביות מבחוץ. ברק עשה זאת מתוך אמונה שהוא יותר חכם מרוב הבוחרים, אבל אחרי שנסיונו התפוצץ לו בפנים, וגרר את כולנו לאינתיפאדה רוויית-דם, הבוחרים לא סלחו ולא שכחו. עד לעצם היום הזה, ברק לא מצליח להתרומם פוליטית מכשלונו ולחזור למרכז הבמה.

בלית ברירה, שולפים כעת המנהיגים החרדים את הטיעון ההיסטורי הידוע: ללא קהילת לומדי התורה, העם היהודי לא היה שורד בגולה. אולי הם צודקים בהנחת הבסיס שלהם ואולי לא. זה עניין שלא פשוט להוכיח, במיוחד לאור העובדה שחצי מהעם היהודי חי בגולה גם כיום, וממשיך להזדהות כיהודי, למרות שרובו אינו לומד תורה. אולם על דבר אחד אי-אפשר להתווכח: אלה שלמדו תורה בגולה, במהלך ההיסטוריה, לא עשו זאת על חשבון משלמי המסים שם, מבלי לעבוד או לתרום את חלקם בנטל האזרחי.

אני מניח שבסופו של דבר, אכן ייכנסו מפלגות חרדיות לממשלה בקונסטלציה כלשהי, וזאת משום שבניגוד למנהיגיהן, ראש ממשלת ישראל מוכרח לחשוב בצורה ממלכתית ורחבה. אבל כוחן צפוי להיות חלש יותר מבעבר, וזה שינוי מרענן. אני לא כותב שורות אלה בגלל שאני שונא חרדים. תוצאות הבחירות האחרונות אינן שלילה גורפת של אורח חיי החרדים, אך הן כן אמירה ברורה ופשוטה: גם החרדים חייבים לשאת בנטל הכלכלי והבטחוני כמו כולנו.

בניגוד לדעותיו של דרעי, אני מברך את המגמה הפוליטית הנוכחית כיוון שהיא צפויה ליצור מדינה שוויונית, הוגנת, וצודקת יותר.

הכותב, עו"ד כלב מאיירס, הוא מייסד מכון ירושלים לצדק

עוד בנושא:
בנט: "המצב בו רבבות חרדים לא משרתים אינו מוסרי"
"בית של גויים"? הרב עובדיה ייפגש עם מקורב לבנט
בכירים בבית היהודי: "אין לש"ס מונופול על התורה"
עשרות רבנים חרדים בכנס נגד הגיוס: "זה כמו אש"