חמש מכונות התפירה במתפרת קיבוץ מעוז חיים עומדות מיותמות. עפרה חזה והנסיכה דיאנה משקיפות מהארונית ממול בפורטרטים מצהיבים שנתלשו מז'ורנלים. בעמדה הסמוכה לדלת יושבת חנה גנתון, ועובדת על מכונת ה"זינגר" המיושנת. ערימת סלילי החוטים מונחת מולה כדי שלא תצטרך לקום יותר מדי. בכל זאת, היא כבר בת 97.
"כל יום אני מגיעה לכאן. היום זה בעיקר לתיקונים", היא מספרת. "כשהגעתי לכאן המקום היה שממה, לאט לאט הקמנו את מעוז, שלב אחרי שלב, וגם המתפרה הפכה חלק חשוב, והעבודות היו נערמות. היום רק אני נותרתי כאן, והכל השתנה. היום הצעירים רוצים רכב צמוד לבית ואוכל רק בחוץ. אנשים נפגשים רק דרך חלונות האוטו".
גנתון, ממייסדי מעוז חיים, ראתה את הקיבוץ מתפתח ומשנה את פניו, ועדיין היא מתעקשת לבוא למתפרה מידי יום, גם אם רק לשעתיים - בשביל הנפש. כיום היא וחבריה לבית הסיעודי, מרכז המעניק טיפול צמוד לקשישי הקיבוץ, הם נטל על מדיניות ההפרטה הקיבוצית. הקיבוץ מצוי בחובות ולדעת חלק מהחברים המימון לבית, בסכום של 250 אלף שקל בשנה, גדול על הקופה של מעוז חיים. בימים אלו, בוחנת ההנהלה החדשה של הקיבוץ אם להמשיך ולהפעיל את הבית, שבו חמישה דיירים קבועים ושני דיירים ארעיים. משפחות הדיירים מתנגדים נחרצות לסגירת המקום ולחלופות המוצעות להם: העברת קרוביהם לקיבוץ אחר או מגורים בבית עם עובד זר צמוד. הם מבקשים כי יאפשרו לוותיקי הקיבוץ לשהות בבית הסיעודי עד יומם האחרון. עוד הם טוענים כי יש לשווק את המקום כמוסד סיעודי לאנשים שאינם חיים בקיבוץ, מה שיאפשר להכניס כסף ולמנוע את סגירת המוסד.
העובדה שעתיד הבית מוטל בספק התגלתה לדרי הבית ולבני משפחותיהם כמעט במקרה, על אף המשמעות המכרעת שיש לסוגיה על חייהם. איש לא טרח לעדכן אותם באופן מסודר. "לפני כחודש אמא סיפרה שהגיע אדם זר לבית ושוחח עם המנהלת, ובקיבוץ מדובר באירוע חריג", מסביר אריה גנתון, בנה של חנה. "יומיים אחרי, בעוד אני מעיין בתכנית התקציב לשנת 2013 אני רואה סעיף שעוסק בבית ואז הבנתי על מה מדובר. בתכנית נכתב כי בהמשך להמלצות מחלקת בריאות ורווחה בתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת, דו"פ) תיבחן אפשרות להעביר את החברים למסגרת סיעוד כל אחד בביתו, ותיערך בדיקה 'על כל ההיבטים והמשמעויות בנושא סיעוד החבר בביתו עם מטפלת צמודה, במקביל להמשך תמיכה חברתית, ארגונית וכספית. אני חבר קיבוץ ויודע היטב איך דברים עובדים בעידן ההפרטות - מחפשים איפה לקצץ ולהתייעל. כרגע זה בבדיקה, אבל אני מכיר את הדינמיקה וברור שזה רק עניין של זמן עד שייסגרו את המקום".
בניגוד לבתי אבות רבים המוכרים וממומנים על ידי משרד הבריאות, הבית הסיעודי של מעוז חיים אינו מוכר, ומשום כך הוא ממומן על ידי קצבאות הקשישים השוהים במקום וסבסוד הקיבוץ. ייתכן כי בהיעדר המעמד הרשמי והמימון הציבורי טמון, במקרה זה, יתרון לא מבוטל: המקום מזכיר יותר בית הארחה מאשר בית אבות. זהו בית קטן, טובל בירק, שחדריו רחבים, מצוחצחים ונעימים כמו בבית פרטי של משפחה. מנהלת המקום, חנה קרן, מטפלת בדייריה כבהוריה שלה ומכירה כל אדם ורצונותיו. לבית המגורים צמודים בית נוסף המוקדש לפעילויות פנאי ובהן אפייה, יצירה, מלאכה ועוד וכן מרפאה המשמשת את הדיירים.
"המקום פתוח גם לאנשים מחוץ לקיבוץ ומשווע לקליטת אנשים נוספים. קליטת שני אנשים נוספים תוביל לכיסוי הגרעון של המקום", אומר גנתון. "אבל איש לא חושב להשקיע מעט בשיווק, ישר הולכים לפעולות קיצוניות של סגירה ושינויים. יש פה עסק שעובד, שישמש רבים מהחברים, בואו נמצא פתרונות כי הם קיימים, לסגור תמיד אפשר".
בין באי הבית "אורחים" - אנשים הנזקקים לסיוע זמני. צ', בת 68, הגיעה למקום לאחר שנפלה מהאופנייה במסגרת עבודתה. היא עברה ניתוח שמונע ממנה לדרוך על רגלה במשך שישה שבועות, ונזקקת לסיוע צמוד. "בעלי עובד במשרה מלאה ולא יכול לשבת איתי בבית כל היום. אני זקוקה לעזרה בדברים הכי בסיסיים כמו לקחת כוס מים או ללכת לשירותים. הבית דואג לי כל כך יפה ואני לא יכולה לתאר מה היה קורה לו הייתי לבד בבית. התנגדתי לסגירת המקום לפני שהגעתי לכאן, אבל עכשיו הכל הפך מוחשי אצלי. כדאי שאנשים יבינו, שאיש לא יודע מה יהיה מחר ומתי יזדקקו לבית, אז צריך לחשוב רגע לפני שמחליטים לחסל".
גם חווה בירנבאום-ירושלים, אם שכולה, לא חשבה שתגיע לבית הסיעודי. היא נכנסה אליו אחרי ניתוח, "רק לשבועיים", אך בחרה להישאר. היא מתגוררת בבית זה יותר משנתיים. "העזרה כאן סביב השעון חשובה כמה פעמים מצאתי עצמי על הרצפה ללא יכולת לקום. אני מנסה לומר לכל המתנגדים שלא יראו את המקום כמס אלא כהשקעה, כי יום יבוא וגם הם יצטרכו אותו. אני לא יודעת לאן אלך אם יסגרו".
אם יוחלט על סגירת הבית, דייריו יישארו ללא חלופות ריאליות. "כל הכסף של אמי מביטוח לאומי עובר לקיבוץ לטובת אחזקתה, למעט אלף שקל שהיא מקבלת למתנות לנכדים", אומר גנתון. "נתקשה לממן עובד זר, ומדובר בפתרון שהיא לא מעוניינת בו. אמי לא מסוגלת להיות סגורה בבית עם אדם 24 שעות, בטח במצב שבו אין אפשרות פיזית להחזיק עובד בביתה, שכולל חדר אחד. פתרון נוסף שעלה - לעבור לבית בקיבוץ אחר - הוא לא פתרון. מבחינתי זה כמו הצמדת אקדח לרקתה, כי היא לא תשרוד את זה. היא בנתה את המקום, גרה כאן כל חייה, אז בגיל 97 יעבירו אותה מכאן? זה לא מתקבל על הדעת".
לחץ כלכלי לסגירת המקום
"ענף הסיעוד כולו עובר שינויים מרחקי לכת שמשנים את מפת האשפוז", אומרת יעל אייזנר, מנהלת המחלקה לבריאות ורווחה בתנועה הקיבוצית. "דרישות משרד הבריאות הולכות וגדלות ומובילות בתים שונים בארץ לשאלה איך להמשיך, מה שמהווה טלטלה גדולה גם בקיבוצים. בתים רבים, כדוגמת הבית במעוז חיים, נסגרו בשנים האחרונות כי אנשים בחרו להישאר בביתם עם עובד זר. רק מעטים נכנסים לבתים, מה שמקשה על התפעול, בגלל עלויות גדולות. קיבוצים רבים בחרו לסגור את הבתים ולעבור למודל תומך זקנה אחר כמו מרכז יום. במעוז יש לחץ כלכלי, וזו לא חולשה, אלא אומץ גדול וחובה לבדוק אם מה שנותנים זה הכי טוב, אם יכולים להחזיק מקום ומה רוצים להיות בהמשך כשחובת הקהילה לשאול את הקשישים עצמם איפה רוצים להזדקן. איש לא יזיז אנשים בני 90 פלוס ממקומם. הבדיקה היא בדיקה של צרכים משתנים וזה בסדר לבדוק יכולות".
איתן בלינקוב, מנהל קהילה במעוז חיים סיפר כי "מדובר באנשים מבוגרים שנתנו את מיטב חייהם לקיבוץ. יש הרגילים למסגרת ויהיה להם קשה לעבור למקום אחר ובאותה מידה יש אנשים שלא הגיעו למוסד הזה, ורוצים להישאר במסגרת סיעודית בביתם. בנוסף יש כאלה שהיו תקופה קצרה ועזבו את המקום כי לא התאים להם. יש מגוון של אנשים שצריכים לקבל טיפול. ההנהלה החדשה החליטה לבחון את הנושא לעומק תוך התייעצות עם גורמי מקצוע כשתקציב 2013 כולל את הבית כפי שהוא. כיום יש מגמה בקיבוצים לעבור לסיעוד בבית וזה לא אומר שמדובר בטיפול פחות טוב. לאור ההיבטים תקציביים מבקשת ההנהלה החדשה לבדוק את זה לעומק, לקבל המלצות, ולגבש החלטה שתתקבל על ידי כל חברי הקיבוץ. בכל דרך עליה יוחלט הקיבוץ יעזור באופן בולט ומשמעותי בהוצאות סיעוד ולא יזנח אנשים אלו בשום פנים ואופן".
לקריאה נוספת:
אין מקום: מאות צעירים מאושפזים במוסדות לקשישים
נכה מחכה לדירה בקומה נמוכה: "בקושי יוצא מהבית"
יום הקשיש 2012: שליש מהנדרסים למוות - קשישים
לפניות לכתבת: danawp@walla.com