וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרשנות: אובמה ניצח בקרב אך לא במערכה

נתן גוטמן, וושינגטון

23.10.2012 / 10:20

בעימות החוץ והביטחון אובמה הוכתר כמנצח ורומני הוכתר כמנהיג שקול ורגוע שאינו להוט למלחמה. כל יום שחולף מאפשר לרפובליקני לא רק להתחבב על הציבור, אלא גם להתארגן בשטח

צילום: רויטרס, עריכה: גדי וינסטוק, קריינות: לירון בארי

אין עוררין על כך שברק אובמה שלט גם בעימות השלישי שנערך לפנות בוקר (שלישי) בפלורידה. הנשיא האמריקני שוב התפרץ לדבריו של מיט רומני, שוב התווכח על כל פרט, והפעם - אפילו, כנראה מתוך תחושה של בטחון עצמי - הצליח לשלוף כמה עקיצות לא רעות. אחת מהן הייתה בתשובה שהשיב לטענתו של רומני, לפיה מספרן של הספינות בצי האמריקני ירד לשפל חסר תקדים ("וכך גם מספרם של הסוסים והכידונים", ירה אובמה בחזרה).

אובמה גם השיב היטב לביקורת שהשתמעה מקביעתו של רומני, לפיה רוסיה היא האיום הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של ארצות הברית ("שנות השמונים התקשרו, וביקשו את מדיניות החוץ שלהן בחזרה", אמר אובמה).

היה זה אובמה המוכר, המדלג בין זלזול ביריבו והצגתו כבלתי-כשיר, לרגעים של רצינות על גבול הקיטש המתבקש, כשהשיחה הגיעה לדיון בקורבנות הפיגועים ובחיילים המשוחררים. אבל על הופעה טובה ועל עקיצות מחודדות לא זוכים בבחירות, והבוחרים כבר הבחינו בעימות הקודם שאובמה למד כיצד לשמור מחדש על ערנות. הפעם, היתרון של הנשיא היה בתחומים אחרים.

האם הציבור האמריקני בכלל מתעניין במדיניות חוץ?

העימות הנשיאותי השלישי בין ברק אובמה למיט רומני. אוניברסיטת לין בבוקה רטון, פלורידה. 22 באוקטובר 2012. AP
ברק אובמה ומיט רומני, לפנות בוקר בעימות בפלורידה/AP

ראשית, אובמה הצליח לנטרל את מה שנתפס כנקודות החוזקה של רומני בתחום מדיניות החוץ. שאלת הטיפול הכושל של הממשל בפיגוע בקונסוליה האמריקנית בבנגזי בלוב, שהייתה אבן יסוד במתקפתו של רומני על אובמה בשבועות האחרונים, כלל לא המריאה בעימות הלילה. גם ההתמקדות בסוגיית הסחר עם סין - עוד נקודת מפתח אצל רומני, הפכה לבלתי רלבנטית כמעט, כשהתברר שהפער בנושא בין השניים אינו כה גדול. אפילו ניסיונו של רומני להישען על העניין הישראלי, עד כה קלף מנצח אצל הרפובליקנים, קרס בקול חבטה עזה כשאובמה - בטענה שיש בה לא מעט דמגוגיה, הזכיר לקהל שרומני הקדיש את זמנו בישראל לגיוס כספים ולאירוח תורמים, הוא עצמו ביקר ביד-ושם ובשדרות.

תזכורת מהעימות הקודם: אמריקה נזכרה שעדיין יש לה נשיא

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"
העימות הנשיאותי השלישי בחירות ארה"ב 2012. GettyImages
אובמה מוטט את טיעוניו של רומני כבניין קלפים, אך הרפובליקני לא התרגש/GettyImages

מעבר לכך, אובמה הצליח למצב את עצמו כמפקד העליון של ארצות הברית, בשעה שהוא נוטע ספקות לגבי יכולתו של יריבו הרפובליקני להנהיג את האומה, ומדגיש את חוסר ניסיונו של רומני בתחומי החוץ והביטחון.

רומני בחר להאזין - ולא להתווכח

לכאורה, כל זה היה אמור להיות מובן מאליו. הרי אחת ממוסכמות היסוד של בחירות אלו הייתה שאובמה מוביל ללא תחרות בתחום מדיניות החוץ, ושאיש לא יכול לערער על הובלתו הביטחונית של הנשיא שהגיש לאומה האמריקנית את ראשו של אוסמה בן לאדן. ובכל זאת, כחלק מהקריסה של קמפיין אובמה בשבועיים האחרונים, גם תחום זה נפל קורבן. מפער של 14% לטובתו של אובמה, בשאלה מי מנהיג טוב יותר בענייני חוץ ובטחון לאומי, הדרדר יתרונו לפער של 4% בלבד ערב העימות בפלורידה. הניצחון בעימות זה, שנחגג על ידי הדמוקרטים כהישג גדול, היה אמור להיות מובן מאליו.

נוכח המתקפה של אובמה, היו לרומני שתי אפשרויות. הוא יכול היה להיכנס לוויכוח מר על כל נקודה, או להאזין מן הצד. רומני בחר באפשרות הבטוחה, ונתן לאובמה לתקוף תוך שהוא ממעט להגיב. זו הייתה בחירה נבונה. היא אפשרה לו להישאר זהיר ולא למעוד בלשונו, והציגה מעין דמות ממלכתית, כאשר אל מול אובמה המתפרץ ללא הרף ניצב רומני שקול, שמרבה להסכים עם הנשיא בענייני מדיניות. במצב עניינים כזה, רומני זכה בכל זאת בכמה נקודות על ממלכתיות ועל מתינות.

העימות הנשיאותי השלישי בין ברק אובמה למיט רומני. אוניברסיטת לין בבוקה רטון, פלורידה. 22 באוקטובר 2012. AP
ומה נותר בבוקר שאחרי? לקוחות בפאב בלאס-וגאס צופים בעימות/AP

ניתן לזקוף נקודה נוספת לזכותו של רומני: הוא גם הצליח לנער מעליו את התדמית של מועמד קיצוני ומחרחר מלחמה שהדביקו לו הדמוקרטים. רומני, כך התברר בעימות, אינו שש למלחמה עם אירן, ולא מחפש סכסוכים עם העולם. נכון שהכרה בכך מבהירה שמדיניותו דומה מאד לזו של יריבו אובמה, אבל היא גם מציגה אותו כמנהיג מעשי ושקול, לא כקריקטורה של נץ טורף מבית מדרשו של דיק צ'ייני - סגן הנשיא של ג'ורג' בוש הבן.

ובכל זאת, מה כבר אפשר להשיג בשבועיים?

שני המועמדים צריכים כעת לקחת את תוצאות העימות הזה ולהפוך אותן לשובר שוויון במרוץ לבית הלבן, שעדיין לא הוכרע. מיט רומני עובד על תנופה, והוא יודע שאם רק יהיה לו מספיק זמן, המספרים שלו ימשיכו לעלות, והציבור ימשיך להתחמם כלפי "רומני החדש" שהתגלה בעימותים. לו היה מצליח יותר בעימות אתמול, אולי היה יכול להגדיל את התנופה, לזרז את תהליך פיתוח החיבה כלפיו בקרב בוחרים.

אבל האויב הגדול של רומני הוא לוח השנה. איך שלא מסתכלים על זה, יש רק עוד שבועיים ליום הבחירות, וקשה לראות כיצד התנופה הזו תספיק להתבסס בזמן הקצר שנותר. אובמה, לעומתו, היה שמח לו הבחירות נערכו היום בבוקר, ואגב, עבור שיעור לא קטן מהבוחרים שכבר משתתפים בהצבעה המוקדמת, זה באמת קורה, כי כל יום שחולף מאפשר לרומני לא רק להתחבב על הציבור אלא גם להתארגן בשטח.

הקרב עבר כבר מתחום השכנוע והאידיאולוגיה למאבק בשטח בנוי. עם כל הכבוד לקולות המתנדנדים, צריך לדאוג עכשיו גם לכך שהקולות הבטוחים אכן יבואו לקלפיות, ושהתומכים ה"רכים", אלא שהצביעו לאובמה ב-2008 ועכשיו קצת מהססים ומאוכזבים, וחושבים אולי להישאר בבית, יצאו בכל זאת לקלפי. האמונה הפוליטית המקובלת היא שבכל הנוגע לארגון בשטח הדמוקרטים הם בעלי הבכורה. אם זה נכון, עובדה זו יכולה לסייע לאובמה לנצח את הבחירות. אבל אם הארגון הדמוקרטי מזכיר במשהו את ההכנות של הדמוקרטים לעימות הראשון, יש לנשיא המכהן סיבה טובה לדאגה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully