דבר מוזר עבר על ברק אובמה בדרכו הלילה (חמישי) לעימות הראשון בינו לבין המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, על הבמה בדנבר. הנואם המבריק, האיש שידע לשסף את יריבו בעצרות בחירות ומי שעומד מאחורי קמפיין מוצלח ביותר, החליט לפתע להיות ממלכתי, נשיאותי, להתעלות מעל לוויכוח הפוליטי. וזו הייתה יכולה להיות החלטה נכונה, אלמלא היה זה שיאו של הוויכוח הפוליטי, הרגע שבו אובמה צריך היה לתת את כל מה שיש לו.
העימות הנשיאותי: רומני הלם - ואובמה השתתק
"אובמה לא הופיע לעימות", אמרו חבריו במפלגה הדמוקרטית, אשר תפסו את ראשיהם בייאוש משך 90 דקות העימות. אובמה הניח למיט רומני לעלות שוב ושוב למתקפה, השאיר בידיו את היוזמה, ובהרבה מקרים אפילו לא טרח להתווכח. באופן מוזר, היו אלה הפרשנים בתקשורת שטרחו להפריך הרבה מהטענות שהעלה רומני בעימות (כמו למשל שאובמה השקיע 90 מיליארד דולרים בחברות כושלות לאנרגיה נקיה, שהוא יקצץ למעלה מ-700 מיליארד דולר מתוכניות הבריאות לקשישים, נתונים שנבדקו גם בעבר והוכחו כלא מדויקים).
אובמה הרבה להביט למטה, לעבר הדוכן שלפניו, ובעיקר נראה עייף, או אולי לא מעונין, או שמא הייתה זו התנשאות של נשיא שסבור שלמטה מכבודו להשיב להאשמות של יריב פוליטי. קו המתקפה היחיד כמעט של אובמה היה שמיט רומני מסרב לפרט באוזני העם האמריקאי את רעיונותיו ושומר על סוג של עמימות, אשר מאחוריה מסתתרת העובדה שתכניותיו יבואו על חשבון מעמד הביניים. זו ודאי נקודה תקפה, אבל לא מספיקה כדי להחזיק עימות שלם. קשה לבסס טענה שקיצוצי המסים של רומני יעלו חמישה טריליון דולרים, כשרומני מתעקש שלא זו תכניתו.
מתמיהה במיוחד הייתה החלטתו של הנשיא שלא להשתמש בארטילריה הכבדה שלו נגד רומני. הוא לא הזכיר לרגע את נאום ה-47% של רומני, בו טען המועמד הרפובליקני כי מחצית האמריקאים רואים עצמם כקורבנות ואינם פועלים לשפר את עתידם. אובמה גם לא דיבר כלל על עברו של רומני בחברת "ביין קפיטל", שברקורד שלה נמצאים פיטורים של אלפי פועלים כדי להעשיר את קופתם של משקיעים ובעלי הון.
למטה הבחירות של אובמה מחכים הרבה לילות בלי שינה
מדוע הוא עשה זאת? אולי כדי להיות ממלכתי ולהדגיש את ההבדלים בינו לבין רומני. אולי כי חשב שרומני יסתבך בעצמו בתשובותיו ואובמה לא יצטרך להתלכלך. ואולי הנשיא פשוט לא העריך את מידת המוכנות של רומני לעימות. מנקודת פיגור בסקרים, עם קמפיין מקרטע ומרמור הולך וגובר בתוך מפלגתו שלו, רומני עלה על הבמה מוכן, מצויד בכל המספרים (גם אם לא כולם מדויקים), עם כל התשובות ובעיקר עם הרבה רצון לתקוף. הוא יצא להתקפה מתפרצת ומצא מולו שער ריק.
זה היה הלילה של מיט רומני, שהוכיח שהאפרוריות הזו שלו משתלמת לעתים. הוא התכונן ימים ארוכים ונצמד לתסריט שהכין עם יועציו. אבל הישגו העיקרי הוא בכך שהצליח להיראות רציני. הציבור האמריקאי התרגל לראות ברומני מעין קריקטורה של איש עסקים חסר לב ונעדר כל עומק או רגש. והנה, על הבמה עלה אדם רהוט, מנומק, עם תפיסת עולם מסודרת. וזה, יש לומר, בדיוק מה שאמריקה רוצה לראות אצל הנשיא שלה.
דיוויד אקסלרוד, יועצו של אובמה, בניסיון לתרץ, טען אמש, ובצדק, שתמיד היריב מצליח יותר מנשיא מכהן בעימות הראשון. הוא גם הסביר, שוב בצדק, שהשאלה אינה מי זוכה ב"תיאטרון הרגע", אלא מי מעביר לציבור מסר עקבי ורלוונטי. אבל העובדה היא שלאקסלרוד ולחבריו במטה הבחירות בשיקגו מחכים כעת הרבה לילות בלי שינה. תקוותם שהעימות רק ישלים את התמוטטותו של מיט רומני קרסה וכעת עליהם לבוא לנשיא עם רעיונות חדשים לחדש את המתקפות, להתכונן באופן שונה לעימות הבא ולהתחיל להשיב לטענות.
הדמוקרטים מתנחמים בנתונים ובהיסטוריה. ג'ון קרי, מי ששיחק את תפקיד מיט רומני בעימותי הדמה של אובמה, יכול לספר לנשיא שניצחון בעימותים לא מוביל בהכרח לניצחון בבחירות. אחרי הכל, קרי הוכתר כמנצח בכל אחד מעימותיו מול ג'ורג' בוש ב-2004. הדמוקרטים גם יכולים להפנות מבט למיליוני אמריקאים שכבר מימשו את זכות הבחירה באמצעות הבחירה המוקדמת ואשר לא נחשפו לעימות.
אבל על עובדה אחת הם לא יכולים לחלוק. הלילה הזה בדנבר נתן למיט רומני את התנופה שהייתה חסרה לו בכל החודשים האחרונים. היא אולי לא תספיק כדי לדחוף אותו מעבר לקו הסיום ב-6 בנובמבר, אבל היא בהחלט הופכת את המרוץ הזה לאמיתי.