.
מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר את ההווה.
בשבוע שעבר נודע כי בעודו נתון בשבי החמאס בעזה, פתח גלעד שליט בשביתת רעב שבמהלכה איבד ממשקל גופו ומצבו הרפואי הידרדר בצורה כזו ששוביו חששו לחייו וביקשו להחיש את קידום עסקת החילופים עם ישראל. נשק שביתות הרעב מוכר בישראל ובעולם כאמצעי לחץ במחאות מקצועיות או חברתיות וזכורה שביתת הרעב שהכריז בסוף יולי האחרון ראש ההסתדרות הרפואית בישראל, ד"ר ליאוניד אידלמן, מתוך ניסיון להחריף את צעדי המחאה בסכסוך הרופאים עם האוצר.
עם זאת, מקרהו של שליט אינו מקרה חריג וזכור מקרה דומה לו, שאירע רק לפני כשלוש שנים, כאשר העיתונאית האמריקנית ממוצא אירני, רוקסנה סאברי, נתפסה על-ידי השלטונות האירניים והושמה במעצר ממושך בתנאים קשים, שבמהלכו פתחה בשביתת רעב שארכה שבועיים ושבמהלכה עקבו ארגונים בינלאומיים שונים אחר מצבה המדרדר בשבי גם אם אביו של גלעד, נועם שליט, טען כי אינו יודע דבר על כך שבנו שבת רעב בשבי, מעניין לבחון את שורשיה של תופעת שביתות הרעב ולהיזכר בכמה שביתות רעב חשובות בהיסטוריה.
לשביתות הרעב מסורת ארוכת שנים ושורשים בתרבויות בדתות שונות בעולם. מנהגי תענית וצום מוכרים מכל שלושת הדתות המונותיאיסטיות: ביהדות ובאיסלם נהוגות תעניות במועדים קבועים בלוח השנה וכן ניתנת ליחיד האפשרות לקבל על עצמו תענית, שכעינוי לגוף ולנפש, היא אות לאדיקות. בנצרות, מנהג הצום מקובל בעיקר כמנהג אבלות והתחזקות האדיקות הדתית של המאמין, והוא חשוב במיוחד בנצרות הקתולית והאורתודוקסית.
אלא שבניגוד לתפיסה הדתית של הצום והתענית, שביתות רעב אינן עונש שמטיל אדם על עצמו ואין מטרתן התענות של המאמין כתהליך התחזקות אישי, אלא הן משמשות כאמצעי מחאה ולחץ נגד אחרים, על פי רוב חזקים יותר. גם לתופעה זו יש שורשים עמוקים בתרבויות שונות: באירלנד, למשל, שימשו שביתות רעב, "ט?רו?ס?ק?אד" בשפה הגאלית-אירית, כאמצעי מחאה מקובל של בני מעמדות נמוכים כנגד בעלי ההון והשררה מן המעמדות הגבוהים. שביתת הרעב הייתה כמעט אמצעי הלחץ היחיד של פשוטי העם נגד מלכים ושליטים ואי-היענות של האחרונים לשביתת הרעב של נתיניהם הייתה אות לבוז וזלזול מצידם והייתה נחשבת לחרפה וקלון.
נראה, אם כן, כי אין זה מקרה שאחת משביתות הרעב הזכורות בהיסטוריה המודרנית אירעה באירלנד, שבה מסורת שביתות הרעב כה מבוססת, הן בעבר הרחוק והן בעבר הקרוב. בשנת 1981, פתחו כמה אסירים מהמחתרת האירית בשביתת רעב ממושכת בכלא "מייז" בצפון אירלנד. שביתת הרעב היתה שביתת הרעב השנייה במסגרת 5 שנים של מחאה ממושכת של אסירים רפובליקנים בדלנים-אירים בעקבות שלילת מעמד "שבויי מלחמה" שזכו לו בעבר. בטרם הכריזו על שביתת הרעב, נקטו המוחים בדרכי מחאה אחרות כדוגמת סירוב ללבוש מדי אסירים ולבישת שמיכות במקומם, במה שנודע כ"מחאת השמיכות", או מריחת צואה ושתן על קירות תאיהם בבית הכלא.
המשבר בין המוחים לבין השלטון הבריטי החריף עם עליית ממשלתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון, שסירבה בכל תוקף להיענות לדרישות האסירים שלא ללבוש מדי אסירים או לעבוד בכלא. ב-1 במארס 1981 הכריז בובי סנדס, מבכירי המחתרת האירית IRA, על תחילתה של שביתת הרעב כשאסירי IRA נוספים מצטרפים לשביתתו אחת לכמה ימים, במטרה להגביר עוד ועוד את הלחץ על ממשלת בריטניה. רבבות תושבים בערי צפון אירלנד ארגנו מצעדי תמיכה בשובתים בערים השונות במדינה והפופולריות של השובתים הגיעה לשיא ב-9 באפריל, כאשר סנדס, נישא על גלי התמיכה העממית, נבחר בבחירות כציר בפרלמנט הבריטי, בעודו שובת רעב בכלא.
אלא שסנדס ושותפיו לא זכו לממש את הפופולריות הציבורית שלהם. סנדס הרעיב עצמו עד מוות והלך לעולמו בתאו ב-5 במאי, אחרי חודשיים שבמהלכם שבת רעב והכניס לפיו רק מים ומלח. אחרי סנדס, מתו 9 אסירים נוספים ו-10 אחרים התמוטטו ופונו במצב קשה מהכלא. רק בשלב זה הושעתה שביתת הרעב, אחרי שהעיתונות הבריטית הכתירה אותה כניצחון מוחץ וברור לממשלת תאצ'ר "שלא נכנעה לבריונותם של הבדלנים האירים". אלא שהרחק מאור הזרקורים, שביתת הרעב הובילה למילוי רוב דרישותיהם של השובתים, גם אם באיחור, ויש הרואים בה את הזרז העיקרי לבחירתה של השין פיין בדרך ההשתלבות בפוליטיקה על פני המאבק המזוין.
שובת רעב ידוע נוסף היה מהטמה גנדי, ששכלל את הכלי של שביתות הרעב, המקובל בהינדואיזם, לכלל אמצעי לחץ פוליטי שסחף אחריו המונים. בספרו "אגרת גנדי לתלמיד" כתב גנדי כי "שביתת הרעב היא נשק שהאל העניק לנו כדי לעשות בו שימוש בעתות של חוסר-אונים מוחלט" ואכן, הוא לא היסס להשתמש בנשק הזה בהקשרים שונים, בהזדמנויות שונות ולמטרות שונות. הוא הכריז כי שביתות הרעב שלו הן אמצעי לא-אלים, התואם את עקרונות הסאטיאגראהא, המאבק הלא-אלים, שפיתח גנדי במאבקו בשלטון הבריטי בהודו.
גנדי הכריז במקרים רבים על צום כאמצעי מחאה. הוא נאסר על-ידי השלטונות הבריטיים בהודו מספר פעמים בין 1922 ל-1942 ושבת רעב פעמים רבות בכלא. הבריטים לא יכלו להרשות לעצמם שגנדי, ששמו היה ידוע בכל העולם, ימות בבית הכלא מרעב ויביך את הבריטים, הנלחמים ברודנים רצחניים במקומות אחרים בעולם ונאלצו לשאת ולתת איתו בכל פעם ואף לשחררו.
שביתות הרעב המפורסמות ביותר, ואולי גם היעילות ביותר, של גנדי היו שביתות הרעב שהכריז במחאה על האלימות שהשתוללה בין בני הדתות השונות בהודו, הינדואים ומוסלמים, והשביתות שהכריז במטרה לחסל את שיטת הקאסטות ואת האפליה נגד קאסטת הדאליטים (הטמאים). בשני המקרים הצליח גנדי להביא לשינויים היסטוריים בהודו, בקירוב בין העדות והדתות השונות תחת המסגרת הלאומית ההודית ולתחילת תהליך שינוי כלפי הטמאים בהודו, שאותם כינה "בני האלוהים", תהליך שהבשלתו המלאה באה רק שנים רבות אחרי מותו של גנדי.
אם כן בהמשך לכלי המחאה של החרמות הצרכניים שעסקנו בהם בעבר, שביתות רעב הן כלי העומד לרשותם של החלשים והמקופחים במחאתם נגד החזקים והשולטים. ההרעבה שגוזר אדם על עצמו יכולה אמנם לפגוע בו ואף לעלות לו בחייו, כמו במקרה של שובתי הרעב הרפובליקנים בכלא הבריטי, אך היא גם יכולה לשמש לו כאמצעי לחץ אפקטיבי לשינוי מדיניות. עיקר האפקטיביות של אמצעי הלחץ הזה מבחינתו של "החלש" הוא בכך שהוא עושה שימוש בחולשתו של "החזק", שלא כדאי לו, בעיקר מבחינה תדמיתית, אך לעתים מבחינות אחרות לגמרי (במקרה של גלעד שליט בשבי החמאס, למשל) ששובת רעב שנתון לחסדיו או לשליטתו ירעיב עצמו למוות.
עת חפירה - טורים קודמים:
עת חפירה: ההיסטוריה לצד המפגינים בכיכר תחריר
עת חפירה: מחירה היקר של בנייה מגלומנית
עת חפירה: מאבקים בהיסטוריה - שבירה או הישג?
עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"