פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עת חפירה: מאבקים בהיסטוריה - שבירה או הישג?

      מאז חודש אוגוסט מנהלים המתמחים בבתי החולים מאבק נגד המדינה לאור תנאי העסקתם ומצב הרפואה הציבורית. עידן בריר נזכר בשני מאבקים חברתיים ממושכים המדגימים כיצד עשוי המאבק להסתיים

      מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

      אלפי עובדים בתפקידים חיוניים מפסיקים לעבוד באופן מתוכנן ומתוזמן וקובעים כי לא ישובו לעבודה עד שישופרו תנאי העבודה שלהם ודרישותיהם האחרות תענינה, תוך שהם משביתים באופן חלקי או מלא שירותים חיוניים ומסבים נזק גדול לכלכלה; משא ומתן מתנהל עם השובתים במידה כזאת או אחרת של רצינות ובסופו של תהליך מגיעים הצדדים להבנות או, לחלופין מסתכסכים וחוזרים לנקודת ההתחלה.

      תסריט קבוע זה, של שביתות וסכסוכי עבודה, מוכר עד מאוד במקומות רבים בעולם וכאן, בישראל. בתקופה האחרונה אנו חוזים בשביתת המתמחים במערכת הבריאות הציבורית, הנמשכת זה חודשים ארוכים, ושסופה אינו נראה באופק. מחאת המתמחים נמשכת זמן רב וכבר חרגה מגבולות סכסוך העבודה המקומי לכדי עיסוק מקיף בעתיד שירותי הבריאות הציבוריים במדינה וביכולתו של בית המשפט ושל הממשלה להתערב בהחלטתם של עובדים, נחוצים ככל שיהיו, להתפטר. סיפור השביתה המתמשכת במערכת הרפואה וההתערבות של רשויות המדינה בניהול המשבר מזכירות שני מקרים אחרים, גם אם שונים מאוד, של שביתות רחבות היקף שגרמו לשיבושים קשים בהתנהלות החיים של המקומות שבהם התרחשו והותירו חותם גדול בהיסטוריה שלו.

      הפגנת מתמחים מחוץ לאיכילוב, נובמבר 2011 (דרור עינב)
      שביתת המתמחים נמשכת זמן רב וכבר חרגה מגבולות סכסוך העבודה המקומי לכדי עיסוק מקיף בעתיד שירותי הבריאות הציבוריים (צילום: דרור עינב)

      בימי מלחמת העולם הראשונה, הפכה ברזיל לספקית מרכזית של מוצרי מזון לחברות "ההסכמה המשולשת" (בריטניה, צרפת ורוסיה). יצוא המזון הגובר לאירופה הוביל לירידה חריפה באספקת המזון לשוק המקומי ולעלייה חדה במחירי הסחורות במדינה, שהייתה גבוהה בהרבה מהעלייה הממוצעת בגובה המשכורות במדינה. הדבר הוביל להתמרמרות חברתית נרחבת, בעיקר על רקע חוסר יכולתם של אזרחים עובדים לכלכל את משפחותיהם ממשכורתם. לצד זאת, ראשית המאה העשרים הייתה תקופה של הגירה גדולה לברזיל ומהגרים רבים, רובם איטלקים, הועסקו בחוות גידול קפה במדינת סאו פאולו בתנאי עבדות של ממש. רבים מהם נמלטו מחוות הקפה וחיפשו את מזלם בניסיון להשתלב בתעשייה המתפתחת בעיר הגדולה, סאו פאולו. אלא שגם בעיר נתקלו המהגרים בהעסקה נצלנית, כולל ניצול נרחב של עבודת-ילדים, ימי עבודה ארוכים של 13 שעות ויותר, ונוסף על כך, גם סביבה עירונית מעמדית ומנוכרת שזכויות עובדים לא היו במוקד עניינה.

      הפועלים הממורמרים החלו להתאגד בחשאי לפעולת מחאה משותפת וב-9 ביולי 1917 יצאו הפועלים בבתי החרושת להפגנה ראשונה מול מפעל טקסטיל גדול בשם "מריאנז'לה" בעיר. בעלי המפעלים בעיר, שראו בהתאגדות הפועלים סכנה פוטנציאלית למקור העיקרי לרווחיהם הגדולים, הפעילו לחץ גדול על פוליטיקאים בעירייה ובממשלה של מדינת סאו פאולו לדכא את ההתקוממות ולא לתת להפגנות לגדול ולהתרחב ובכך לשבש את חיי התעשייה והמסחר בעיר ולזעזע את היציבות הכלכלית שלה. כתוצאה מכך שלח הממשל המקומי חוליות של שוטרים רכובים עם סוסים לפיזור ההפגנה ובהתנגשויות בין המפגינים והמשטרה נהרג ז'וזה מרטינז, פעיל ממוצא ספרדי.

      ארגוני העובדים החדשים הכריזו על פתיחתה של שביתה כללית בעיר במקביל למסע הלוויה של מרטינז. שלושה ימים לאחר מכן היו כבר 70 אלף עובדים בעיר (מתוך סך חצי מיליון תושביה) ששבתו מעבודתם בצו השביתה הכללית ויצאו למחות נגד הניצול ברחובות סאו פאולו, שנדמו לשדה קרב: נחילים-נחילים של עובדים שובתים מילאו את הרחובות, בריקדות הונחו ברחובות ובשדרות, חנויות ומחסנים נבזזו על-ידי ההמון הזועם וקרונות של הרכבת החשמלית הוצתו בלב העיר. ההיסטוריון הברזילאי הרמיניו לינייארס ציין כי "השביתה הגדולה שיתקה את סאו פאולו לתקופה של 30 יום; המסחר בעיר הושבת, התחבורה הציבורית עמדה מלכת ואפילו הממשל עמד חסר-אונים בלי לנקוט עמדה ולא הצליח להשתלט על תנועת המחאה בכוח".

      הלווייה של ז'וזה מרטינז, סאו פאולו, ברזיל, 1917 (אתר רשמי , ויקיפדיה קומונס)
      הלווייתוה של ז'וזה מרטינז (צילום: ויקיפדיה)

      כבר בראשית השביתה ניסחו איגודי העובדים השונים מסמך ובו 11 תביעות המייצגות אותם ושעיקרן: הבטחת זכות ההתאגדות, העלאה מיידית במשכורות והסדרת תשלומיהן בזמן, ביטול העסקת ילדים והסדרת יום העבודה. האיגודים הקימו את "הוועדה להגנה פרולטרית" שנשאה ונתנה מול בעלי המפעלים על מסמך התביעות. בעלי המפעלים הסכימו להעלאה מיידית של המשכורות והבטיחו לשקול להיענות לכל התביעות האחרות או למקצתן. ההישג הגדול של השובתים הייתה ההכרה דה-פקטו שקיבלו התארגנויות העובדים מבעלי המפעלים שנשאו ונתנו עימן ולמעשה הכריחו אותם לשאת ולתת עם עובדיהם ולהתחשב בהם לראשונה בקבלת ההחלטות שלהם. מכורח כל זאת, גם אם לא הייתה השביתה הראשונה בהיסטוריה של ברזיל וגם לא הגדולה או החשובה שבהן, השביתה הכללית של 1917 הותירה רישום עמוק בהיסטוריה של ברזיל ובהיסטוריה של יחסי העבודה ומעמד העובדים במדינה שנשתנו לאחריה בלי היכר.

      שביתה אחרת שהייתה אולי קטנה בהרבה בהיקפה אך דרמטית לא פחות ובעלת השלכות מרחיקות לכת על יחסי העבודה ועל שוק העבודה, אירעה למעלה מ-60 שנה מאוחר יותר בארצות הברית. תוצאותיה היו, אמנם הפוכות לחלוטין מתוצאות השביתה הגדולה בסאו פאולו אך היו לה דווקא מאפיינים רבים הדומים מאוד לשביתת המתמחים בישראל של ימינו ולטיפול השלטוני בה.

      פקחי הטיסה בשדות התעופה בארה"ב נחשבו משך שנים ארוכות עובדי מדינה, שעל-פי החוק האמריקני מותרת להם ההתאגדות אך אסור להם להכריז על שביתה, שכן אז הם עלולים לאבד את משרתם. בשנת 1968 הוקם, לראשונה אי-פעם, איגוד מקצועי של פקחי טיסה בארצות הברית וכבר מימיו הראשונים ניסה האיגוד הצעיר להראות את כוחו באכיפה קפדנית של כללי הבטיחות שגזרה עיכובים גדולים בהמראות ובנחיתות ובארגון שביתות איטלקיות וימי מחלה מרוכזים של פקחי טיסה במחאה על העומס שבו הם נתונים.

      ב-3 באוגוסט 1981 הכריז איגוד פקחי הטיסה על שביתה מרוכזת של 13 אלף מחבריו בתביעה לשפר את תנאי העבודה שלהם, להעלות מיידית את שכרם, להגביל את שבוע העבודה שלהם ל-32 שעות בלבד ולשחרר את האיגוד מהגבלת השביתה המוטלת על עובדי ציבור. הנשיא האמריקני דאז, רונלד רייגן, לקח על עצמו באופן מיידי את ניהול משבר פקחי הטיסה והודיע מיד עם פרוץ השביתה כי שביתה מסוג זה היא "סכנה לאומה האמריקנית". בנאומו לאומה הוסיף רייגן: "אני רוצה לצטט מתוך השבועה שכל אחד מן העובדים הללו לקח על עצמו – 'אני לא אשתתף בכל סוג של שביתה נגד ממשלת ארצות הברית' ובשל כך אני חייב לומר לאלה שלא הגיעו היום לעבודה כי הם עוברים על החוק וכי אם לא יחזרו לעבודתם בתוך 48 שעות, הם יאבדו את המשרה ויפוטרו".

      טקס ההשבעה של רייגן (AP , Ira Schwarz)
      יש הרואים בחיסול השביתה על-ידי הנשיא רייגן צעד חשוב שהוכיח את ריבונות החוק על שובתים סוררים (צילום: AP)

      לפני 1981 כבר הוכרזו שביתות על ידי איגודים של עובדי ציבור ואף נשמעו איומים על השובתים, אך איש לא איבד בגין זאת את משרתו. על כן, רק כעשירית מכלל פקחי הטיסה השובתים נענו לתביעתו של הנשיא רייגן וחזרו לעבודתם ובינתיים, אלפי טיסות בוטלו ברחבי ארצות הברית והפסדי ענק נרשמו לחברות התעופה ולמגזרים נרחבים במשק האמריקני. משלא שבו השובתים לעבודתם עם פקיעתו של האולטימטום, יומיים לאחר מכן, ב-5 באוגוסט 1981, הכריז רייגן לראשונה בהיסטוריה האמריקנית כי כל השובתים יפוטרו לאלתר מעבודתם והודיע שלא יוכלו לשוב ולשרת במשרה ציבורית עד סוף חייהם. נוסף על כך, פיזר הנשיא את איגוד הפקחים ושלל את זכותו לייצג אותם עוד.

      שביתת פקחי הטיסה והישגיה נתונים בדיון מתמיד בארצות הברית. יש הרואים בחיסול השביתה על-ידי הנשיא רייגן צעד חשוב שהוכיח את ריבונות החוק על שובתים סוררים ומעבר לכך, נתן כוח וגושפנקא חוקית למעסיקים לפטר את עובדיהם על-פי שיקול דעתם. על בסיס טיעון דומה, יש הטוענים, כדוגמת ההיסטוריון ג'וזף מק'קרטין, החוקר את ההיסטוריה של יחסי העבודה בארה"ב, כי השביתה הפכה את העובדים חשופים יותר לפיטורין על רקע הכרזתם על סכסוך עבודה ונשק השביתה שהיה נתון בידיהם עד אז מול המעסיקים איבד מכוחו ומכוח ההרתעה שלו אחרי 1981.

      מוקדם לקבוע בשלב זה לאיזה כיוון הולך המשבר במערכת הבריאות וקשה מאוד איך ישפטו בעתיד את תוצאותיו, אך נדמה כי שני המקרים שסקרנו לעיל משרטטים שני תרחישים אפשריים בהחלט – ראשון, של הצלחת השובתים וקבלת דרישותיהם ושני של הכנעה כוחנית של השביתה ודחייה של כל תביעותיה. הפקטור המכריע שקבע את מהלך העניינים בשני המקרים שבחנו הייתה התערבות תקיפה או אי-התערבות מצד הממשלה. כאשר הממשל האמריקני החליט לשים סוף לשביתת הפקחים, כמעט ולא היה להם איך להתמודד עמו והם גם איבדו את יכולתם להשיג הישגים משמעותיים כלשהם מרגע שניצבו בעימות חזיתי עם בעל הכוח האולטימטיבי. מנגד, כאשר גילה השלטון אדישות או רפיסות מול השובתים, כמו במקרה הברזילאי, זכו השובתים להישגים מרשימים. נדמה שגם במקרה שלנו, מידת ההתערבות של השלטון ואופן ההתערבות הזאת הן שתקבענה את התוצאות בסופו של המאבק.

      טורים קודמים של עת חפירה:

      עת חפירה: מקרליק עד סימונס - רוצחים בהיסטוריה
      עת חפירה: לבד מול הממסד - השורקים במשרוקיות
      עת חפירה: למען יראו וייראו - ממוסוליני עד קדאפי

      עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"