פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עת חפירה: לבד מול הממסד - השורקים במשרוקיות

      בשבוע בו נידונה ענת קם - שלפחות בתקשורת העולמית הוצגה כ-whistleblower - ל-4 וחצי שנות מאסר בפועל מבקש עידן בריר להזכיר מדליפי מסמכים מהעבר. אז מה ההבדל בין ענת קם למארק פלט?

      מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

      "בערב ה-1 באוקטובר 1969, חלפתי על-פני עמדת השומרים בבניין תאגיד ראנד בסנטה מוניקה, נושא עימי תיק מלא במסמכים בסיווג "סודי ביותר", שתכננתי להעתיק באותו לילה. המסמכים היו חלק ממחקר סודי ביותר בהיקף של 7,000 עמודים אודות קבלת ההחלטות של ארצות הברית בווייטנאם, שנודע לימים בשם 'מסמכי הפנטגון'. שאר עמודי המחקר נותרו בכספת שבמשרדי. גמרתי אומר להעתיק את המחקר כולו ולפרסמו, אולי באמצעות שימוע בסנאט [שהפרוטוקולים בו גלויים תמיד על-פי חוק; ע"ב] או באמצעות התקשורת, אם יהיה בכך צורך. האמנתי שהמסלול הזה, ובעיקר האפשרות השנייה, יגרמו ככל הנראה לכליאתי לשארית חיי".

      גזר דין ענת קם , אוקטובר 2011 (דרור עינב)
      ארבע וחצי שנות מאסר. ענת קם (צילום: דרור עינב)

      במלים האלה נפתחת ההקדמה של ספר הזיכרונות של דניאל אלסברג, מי שנודע כמדליף "מסמכי הפנטגון", והמלים חושפות את עולמו הפנימי של מדליף המסמכים ברגעי ההדלפה וחשיפת הסודות: תודעת השליחות, החששות והמודעות לבעייתיות במצב שאליו הוא מכניס עצמו. סיפורו של אלסברג מעניין במיוחד על רקע הגעתה של פרשת ענת קם לסופה.

      בראשית השבוע נגזר דינה של קם בפרשה שהוגדרה בארץ כאחת מהפרשיות הביטחוניות החמורות של השנים האחרונות, ונקבע כי היא תרצה ארבע שנות מאסר וחצי בפועל. בסיקור הפרשה בעיתונות העולמית הוצמד לקם התואר whistleblower, "שורקת במשרוקית",שמקורו בביטוי האנגלי to blow the whistle, שמשמעותו להתריע או להזהיר מפני עוולה או סכנה. נדמה שבין אם מסכימים עם מעשיה של קם ומגלים הבנה למניעים שעומדים מאחוריהם ובין אם לא, ישנם קווי דמיון רבים בין סיפורה של קם לבין פרשיות מההיסטוריה.

      נשוב לסיפורו של דניאל אלסברג, בו פתחנו. בשנת 1969, עבד אלסברג בתאגיד ראנד, מכון מחקר השייך לצבא ארצות הברית, והיה חלק בצוות שעמל על מחקר סודי ביותר שעסק ביחסי ארצות הברית ווייטנאם בשנים 1967-1945. המחקר, שהקיף כ-7000 עמודים שמילאו 47 כרכים, הצביע בבירור על העובדה שנציגי הממשל האמריקני הטעו את הציבור בעניין הגורמים למלחמה בווייטנאם והאפשרות לנצח בה, בעוד שידעו אל-נכון כי הצבא האמריקני מפסיד במלחמתו במדינה. עוד קבע המחקר כי הנשיא לינדון ג'ונסון שיקר ביודעין כשהבטיח לציבור שלא ירחיב את המלחמה בעוד שבפועל שלח עוד ועוד כוחות לווייטנאם והורה להרחיב את הפעילות הצבאית בה.

      אלסברג, קצין לשעבר בצבא האמריקאי ששירת שנתיים בווייטנאם כאזרח בשירות הפנטגון ועבד באמצע שנות השישים כאנליסט בפנטגון, קיבל לידיו עם השלמת הכתיבה עותק מן המחקר. בספר זיכרונותיו הוא סיפר כיצד עקב בדאגה אחרי מהלכי המלחמה של ארצו בווייטנאם וכיצד התגברה אצלו ההתנגדות למלחמה. המחקר שבכתיבתו היה שותף, היה הקש ששבר את גב הגמל לדידו של אלסברג והוא גמר אומר להדליף את תוכנו החמור לידיעת הציבור. יחד עם חברו לעבודה בתאגיד ראנד, אנתוני רוסו, החל אלסברג להעתיק בסתר את המסמכים והיה מבריח אותם מחוץ למשרדי ראנד בצרורות קטנים שלא יעוררו חשד. בשנת 1971, הדליף אלסברג את המסמכים לעיתונאי הניו יורק טיימס שפרסם אותם בעיתונו. הנשיא ניקסון זעם עם פרסום המסמכים ואמר כי כוונותיו של אלסברג אינן חשובות כלל, וכי הוא וחברו רוסו סיפקו סיוע לאויב בעת מלחמה. מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר הגדיל ואמר שאלסברג הוא "האיש המסוכן ביותר באמריקה", כינוי שלימים הפך לשמו של סרט דוקומנטרי המתעד את הפרשה.

      דניאל אלסברג (AP)
      הועמד אלסברג למשפט פדרלי בעוון גניבת מסמכים וריגול. דניאל אלסברג (צילום: AP)

      הממשל האמריקני נזעק לנסות ולסכל את פרסום המסמך בעיתונות ובמקביל, הועמד אלסברג למשפט פדרלי בעוון גניבת מסמכים וריגול. ואולם, השופט במשפט פסל את המשפט, בשל האזנות סתר לא-חוקיות שביצעו שליחי הממשל בביתו של אלסברג ומסמכים שנגנבו באופן לא חוקי ושמצאו את דרכם לידי התביעה הפדרלית, וניקה את אלסברג מכל אשם. מסמכי הפנטגון עצמם, שפורסמו לבסוף במלואם בכמה וכמה עיתונים, חשפו את הכזבים שסיפרו נשיאים ובכירים בממשל לציבור האמריקני בעניין מלחמת וייטנאם והגורמים לה, והגבירו את תחושת חוסר האמון בין הציבור לבין ממשל ניקסון, חרף העובדה שהמסמכים עסקו בתקופות קדמו לכהונתו, מה שהוביל לערעור משמעותי במעמדו של הנשיא.

      זמן לא רב אחרי סיום פרשת "מסמכי הפנטגון" שהכתה גלים בשיח הציבורי האמריקני ושחקה באופן משמעותי את הפופולריות של ממשל ניקסון, התפוצצה פרשה נוספת שבמרכזה הדלפה מתוך שורות הממשל. הייתה זו, כמובן, פרשת ווטרגייט הקרויה על שמו של מלון בוושינגטון, בו מוקמה לשכת המפלגה הדמוקרטית. צמד עיתונאים צעירים מהעיתון וושינגטון פוסט, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, סיקרו משך כשנתיים את הפרשה, שראשיתה בפריצה מסתורית והשתלת אמצעי ציתות במטה המפלגה הדמוקרטית במתחם המלון במטרה לנטר פעילות מחאה של הדמוקרטים נגד מלחמת וייטנאם ולסכל אותה. צמד העיתונאים חשפו בסדרת כתבות ארוכה פרטים חשאיים מחקירת הפרשה והקדימו בכך לעתים אף את ה-FBI, תוך שהם מציינים שהמידע הועבר אליהם ממקור סודי ומהימן שעימו עבדו כבר בהצלחה בעבר.

      בספרו "איש הסודות", שראה אור ב-2005, סיפר וודוורד שהמקור שלו והוא סיכמו ביניהם שבכל פעם שוודוורד ירצה לקבוע פגישה, הוא יזיז עציץ שבתוכו דגל אדום מחזית מרפסתו לירכתיים וכאשר ירצה המקור לקבוע פגישה, הוא יסמן את עמוד 20 בגיליון ה"ניו יורק טיימס" שהונח על מפתן דלתו של וודוורד בבקרים, ויציין את שעת הפגישה בציור של מחוגי שעון. השניים סיכמו כי הפגישות ביניהם ייערכו במפלס התחתון של חניון תת-קרקעי חשוך בוושינגטון. וודוורד סיפר כי המקור שלו היה חשדני מאוד וביקש ממנו לשים לב אם עוקבים אחריו. מנגד, המקור הבחין בחששו של וודוורד כי יצטרך לדובב אותו ולסחוט ממנו מידע, ואמר לו "שירתתי בעבר כסוכן FBI ברחובות ואני יודע שבעולם הביון, כמו בעיתונות, אתה נסמך על שיתוף הפעולה והרצון הטוב של האנשים". המקור לא הכזיב ובאחת הפגישות בחניון החשוך והמרוחק, נתן לוודוורד ולברנסטין את הטיפ שסייע לבסוף בפיצוח הפרשה – follow the money – "עקבו אחר הכסף". ואכן, החקירה של שני העיתונאים החרוצים בעקבות המידע של המקור החשאי שלהם הוביל למציאת הקשר בין הכספים שנמצאו בידם של הפורצים שנתפסו במלון ווטרגייט לבין משרדי קמפיין הבחירות של ניקסון.

      את שמו של המקור האיכותי סירבו צמד העיתונאים לחשוף בכתבותיהם ורק בספרם "כל אנשי הנשיא", שראה אור בשנת 1974, הסכימו להתייחס אליו לראשונה, תחת הכינוי "גרון עמוק". על-פי עדויות שונות, בכירים ב-FBI ידעו את זהותו של המדליף, אך לא חשפו אותה ברבים בגלל התסבוכת הפוליטית שגרמה הפרשה, בשל הסדקים שהתגלו בשורות ה-FBI ובייחוד בשל החשש מהדלפות נוספות של המקור. עובדה זו עולה ברישומי שיחה שקיימו הנשיא ניקסון וראש הסגל של הבית הלבן, בוב הולדמן:

      - ניקסון: [המדליף] הוא מתוך ה-FBI?

      - הולדמן: כן אדוני.

      - ניקסון: איך גיליתם?

      - הולדמן: דרך מעגל שלם של אנשים ב...

      - ניקסון: במחלקה?

      - הולדמן: ה-FBI לא יודעים על זה, גריי [פטריק גריי, ראש ה-FBI; ע"ב] לא יודע על זה ומדובר במישהו די בכיר.

      - ניקסון: מישהו בסביבתו של גריי?

      - הולדמן: מארק פלט (Mark Felt).

      - ניקסון: למה לו לעשות דבר כזה, לעזאזל?!

      - הולדמן: אתה לא יכול לעשות דבר בנידון, כי זה ידפוק לנו את המקור ויש כאן חשש רציני. מיטשל [ג'ון מיטשל, מנהל הקמפיין של ניקסון; ע"ב] יודע מזה אבל הוא חושב בכל הרצינות שעדיף לנו לא לעשות דבר בעניין כי...

      - ניקסון: לעשות דבר בעניין? בחיים לא!

      - הולדמן: אם נפעל נגדו, הוא ילך ויוציא את הכל החוצה. הוא יודע כל מה שאפשר לדעת ב-FBI. יש לו גישה להכל, ממש להכל!

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      מארק פלט, המקור הסודי שהיה למעשה סגן ראש ה-FBI, ליווה את העיתונאים בשורת החשיפות שלהם, החל בחשיפה הראשונה של הפרשה וגילוי הקשר בין הפורצים לבין לשכת הנשיא, בשנת 1972, ועד לחשיפת "האקדח המעשן" (מונח שנטבע בפרשה זו) בחודש אוגוסט 1974 – קלטת שבה נשמעו הנשיא ניקסון וראש הסגל הולדמן מתכננים את שיבוש הליכי חקירת ה-FBI בפרשה. ימים ספורים לאחר פרסום הקלטת, התפטר ניקסון לפני שימוע שתוכנן לו בפני בית הנבחרים והיה לנשיא האמריקני הראשון והיחיד עד כה שהתפטר ממשרתו. רק בשנת 2005, שנים ספורות לפני מותו, חשף פלט בפומבי כי הוא היה המקור של וודוורד וברנסטין, אחרי למעלה מ-30 שנה של שמירה על דיסקרטיות. וודוורד וברנסטין אישרו את הדברים רק לאחר הודאתו של פלט עצמו.

      נדמה כי בניגוד למצב בישראל, בה היו מי שהציעו לגזור על ענת קם עונש מוות, הקבלה של חושפי מידע סודי בארצות הברית הייתה חיוביות יותר. נדמה כי הסיבה לכך טמונה בעובדה שבארץ, עיקר הדגש הושם על גניבת המסמכים של קם ולא על התופעה שהיא ביקשה לצאת נגדה ואילו בארצות הברית, הדגש היה פחות על המקור המדליף ויותר על תוכן הדברים שנחשפו בזכות ההדלפה לציבור. בשני המקרים שראינו, הן ב"מסמכי הפנטגון" של אלסברג והן בהדלפות של "גרון עמוק", המידע המודלף עזר לאמריקנים לגבש את עמדתם על השלטון ולקבל תמונה טובה יותר של מעשיו, עד כדי התפטרותו של הנשיא. המדליפים זוכים כיום בארצות הברית למעמד של גיבורים אמריקניים ואבירי הדמוקרטיה. עם זאת, חובה לסייג ולומר שבימים אלה מתנהל בארצות הברית משפטו של בראדלי מאנינג, אנליסט בצבא האמריקני שהדליף אלפי מסמכים דיפלומטיים סודיים לאתר "ויקיליקס" ובשל כך הוא עלול לעמוד אפילו בפני עונש מוות. ייתכן מאוד, אם כן, כי ההבדל בין פרשות ענת קם ובראדלי מאנינג ובין פרשות "מסמכי הפנטגון" ו-ווטרגייט נעוץ ברוח התקופה ולאו דווקא באופי ההדלפה.

      עת חפירה - טורים קודמים:

      עת חפירה: למען יראו וייראו - ממוסוליני עד קדאפי
      עת חפירה: החתונות ששינו את ההיסטוריה
      עת חפירה: מחרם צרכני לשינוי חברתי

      עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"