פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עת חפירה: למען יראו וייראו - ממוסוליני עד קדאפי

      אכזריותה של הוצאתו להורג הפומבית של שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי השאירה טעם רע בפה. עידן בריר מתאר הוצאה להורג פומבית דומה להפליא שהתרחשה לפני כ-66 שנים

      מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

      בשבוע שעבר חזה העולם במותו של מועמר קדאפי, הרודן ששלט בלוב משך 42 שנים, נתפס על ידי כוחות המורדים והוצא להורג באכזריות שנראתה כלקוחה מימי שלטונו. קדאפי היה השליט הראשון לשלם בחייו את מחיר "האביב הערבי" ואת רצונם של העמים הערביים להיפרע מן השלטונות הדיקטטוריים שרדו בהם משך עשורים ארוכים ביד ברזל ותוך דיכוי כבד ושלילת זכויות. קדאפי, שעזב את הבירה טריפולי לאחר השתלטות כוחות המורדים המגובים על ידי כוחות נאט"ו, נמלט בליווי בנו מועתסם ופמלייתו לכיוון עיר הולדתו ס?יר?ת. מעט לפני ההגעה לעיר, הותקפה השיירה על ידי מטוסי נאט"ו ומרבית נוסעיה נפגעו. כוחות המורדים הגיעו רגלית לאתר הפגיעה וגילו את קדאפי וכמה ממלוויו בעודם בחיים, כשהם פצועים ושותתי-דם. בסרטי הווידאו שהגיעו לרשתות החדשות נראה קדאפי נגרר על-ידי מורדים צוהלים כשמצבו לא ברור וכשעשרות לוחמים מתקבצים סביבו, מפליאים בו מכות עזות בקתות רוביהם ויורים יריות שמחה באוויר. זמן לא רב לאחר מכן הוצגה גופתו של קדאפי לראווה לצד גופת בנו בחדר קירור בעיר מיסראתה הסמוכה. המוני לובים, שסבלו שנים ארוכות מנחת זרועו של המשטר הדכאני, הגיעו ממרחקים והשתרכו בתורים ארוכים כדי לראות את גופתו החבוטה והמושחתת של הרודן המובס, לוודא אל-נכון כי ימי שלטונו באו לקיצם ולהצטלם איתה למזכרת.

      מועמר קדאפי נורה על ידי המורדים בעיר סירת בלוב, אוקטובר 2011 (רויטרס)
      גופתו הוצגה בחדר קירור. מועמר קדאפי (צילום: רויטרס)

      מבלי להקל ראש במעשיו האכזריים בתקופת שלטונו, אופן מותו של קדאפי, שנתפס בעודו בחיים ונרצח בדם קר, תוך שגופתו המושחתת מוצגת בבוז קבל עם ועולם, היה מחריד ואכזרי. התקשורת העולמית, ובכלל זאת התקשורת בישראל, הציגו את התמונות ואת הסרטים הקשים לצפייה של הריגתו של קדאפי והטעם שנותר בפה למראה התמונות הקשות היה מר מאוד. עם זאת, עובדה זו הובילה גם לדיון חשוב ומעניין בכלי התקשורת, בעיקר בעולם המערבי, על עצם החשיבות שבפרסום תמונות הגופה. במסגרת הדיון הזה, לא נחסכה ביקורת מממשלות רבות במערב, כולל כאלה שהיו שותפות במאמץ המלחמתי בלוב מאז מרץ האחרון, על שיתוף הפעולה שלהן בעבר עם קדאפי ועם ממשלו, בעיקר על רקע חשיבותה של לוב בשוק הנפט העולמי. מעבר לחשיבות התקשורתית שהייתה לתמונות סופו האכזרי של קדאפי, קשה היה שלא להיזכר במקרים אחרים בהיסטוריה העולמית של רודנים שסופם היה קשה ואכזרי כימי שלטונם ושל שמחה עממית לנוכח מותם, כשהמונים מגיעים למקום הצגת גופתם כדי לוודא את דבר מותו של הרודן וכדי לחלוק לגופה "כבוד אחרון".

      בעולם הערבי כמעט ולא נראו תמונות דומות לתמונות הריגתו של קדאפי והשפלתו הפומבית. רצח מנהיגים לא נפקד, כמובן, מההיסטוריה של האזור, אך הצגה ראוותנית של גופת המנהיג לשעבר והשפלה פומבית שכזו לא התרחשו. עם זאת, זכור היטב מראם של אלפי עירקים שהתקבצו בכיכר פירדוס בבגדד כדי לחזות בהפלתו הסמלית של פסלו של סדאם חוסיין באפריל 2003, לאחר השלמת הכיבוש האמריקני של המדינה, סצנה שהפכה סמל למלחמת עירק כולה. מחוץ למזרח התיכון אירעו הוצאות להורג פומביות והצגת גופותיהם של רודנים לא אחת ודוגמה בולטת לכך הייתה הוצאתו להורג בגיליוטינה של מלך צרפת לואי ה-16 בשנת 1793, לאחר שנשפט על ידי "האסיפה הלאומית" של המהפכה הצרפתית. דוגמה בולטת אף יותר הייתה הוצאתה להורג של אשת המלך, מארי אנטואנט, פחות משנה לאחר בעלה, כאשר הוסעה גלוחת ראש ובמלבושים פשוטים ברחובות פריז, מול המוני נתיניה לשעבר, לפני שהוצאה גם היא להורג בגיליוטינה. דוגמה אחרת, מזמן קרוב יותר, הייתה הוצאתם להורג של ניקולאי צ'אושסקו, מנהיג רומניה הסובייטית, ושל אשתו אלנה, באש כיתת יורים בסוף 1989, מול מצלמות טלוויזיה מכל רחבי העולם.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      אולם נדמה שלא היה מקרה דומה יותר לסופו של מועמר קדאפי מאשר סופו של מנהיג איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני – "הדוצ'ה". כבר מראשיתה של מלחמת העולם השנייה גילה מוסוליני, שכינה עצמו "האיש שאינו טועה", קוצר יד בניהול המדינה והוביל לתבוסות צבאיות קשות בכל החזיתות – בצפון-אפריקה, בבלקן, בקרן אפריקה ובחזית הרוסית. התבוסות ותקיפות בעלות הברית בשטחי איטליה הותירו את המדינה במצב חברתי קשה, פגעו קשות במורל והובילו אותה לסף פשיטת רגל. על רקע זה, התגבשה בסוף יולי 1943 הסכמה במועצה הפשיסטית העליונה, הגוף השלטוני העליון באיטליה הפשיסטית, להביא להדחתו של הדוצ'ה שהוביל את איטליה מדחי אל דחי. על רקע הפצצות בעלות הברית בעיר הבירה רומא, עברה החלטת ההדחה במועצה והדוצ'ה הושם במעצר.

      לאחר הדחתו של מוסוליני נכבש חלקה הדרומי של איטליה על ידי כוחות בעלות הברית וחלקה הצפוני על ידי הצבא הנאצי. כוחות נאציים חטפו את מוסוליני ממקום מעצרו לאחר כחודשיים, ממעון סודי בהרי האפנינים, והציבו אותו בראש מדינת חסות איטלקית חדשה, שכונתה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית", בשטחים שנכבשו על ידם בצפון המדינה. הרפובליקה החדשה התמודדה כל העת עם מרידות עזות של פרטיזנים קומוניסטים מ"וועד השחרור הלאומי" (CLN), שהלכו והחריפו בשנת 1944, עם שכנועם של חקלאים מהצפון להצטרף לפרטיזנים בלחימה בגרמנים וברפובליקת הבובות שלהם בראשותו של מוסוליני. הרפובליקה של מוסוליני החזיקה מעמד מעט יותר משנה וחצי, אך באפריל 1945 נכנעה למתקפה משולבת ומתואמת של בעלות הברית מבחוץ ושל הפרטיזנים מבית.

      לאחר התבוסה, נסוגו הכוחות הגרמניים צפונה ומוסוליני החל נמלט עם כמה בני משפחה ונאמנים מצמרת מפלגתו והחליף מקומות מסתור באזור האגמים בצפון איטליה, בו עדיין היו לו תומכים שסייעו לו. מוסוליני, שזה כמה שנים הלך מצבו הפיזי והתדרדר ושעל פי עדויות רבות היה שקוע בהזיות ומנותק מסביבתו, דחה הצעות של מקורביו להתבצר בהרי האלפים ולהילחם עד מוות מתוך חשש שהאזור שורץ פרטיזנים. תחת זאת, הוא בחר להידבר בסתר בשלהי אפריל 1945 עם נציגים של הפרטיזנים שביקשו את ראשו, אך בפגישה, שהתנהלה באמצעות מתווך, סירב להסגיר עצמו והודיע להם שיעדיף למסור עצמו לבעלות הברית מאשר להסגיר עצמו לחסדיהם.

      תלייתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני (AP)
      "מוסוליני – ועמו הפשיזם כולו – הלך מן העולם" (צילום: AP)

      עם כישלון הפגישה חזר מוסוליני להימלט ומצא עצמו יומיים לאחר מכן, יחד עם פילגשו, קלרה פטאצ'י, ועם מספר מצומצם של מנהיגים פשיסטים, על שיירה של הוורמאכט הנאצי הנסוג לכיוון גבולה הצפוני של איטליה, כשהוא מחופש לחייל גרמני. השיירה נסעה בסמוך לגבול השוויצרי, ונעצרה על-ידי פטרול של הפרטיזנים, משורות "הבריגדה הקומוניסטית של גריבאלדי", שעל-פי רוב היו מאפשרים מעבר לרכבים גרמנים שהיו בדרכם אל מחוץ למדינה. אלא שאחד הלוחמים זיהה ברכב את מוסוליני, חרף היותו מחופש, וצעק לחבריו "השמנמן נמצא בתוך הרכב". החיילים הורידו את מוסוליני ואת בני לוויתו ולקחו אותם לבלות את הלילה בכפר מ?צ?ג?ר?ה, בקרבת מקום. הגרסאות בעניין דרך הריגתו של מוסוליני שונות ואינן ודאיות, אך ברור שביום המחרת, 28 באפריל 1945, הוא ומלוויו נורו למוות על ידי הפרטיזנים, ככל הנראה בנוכחות מנהיגי "ועד השחרור הלאומי". מי שירה והרג את מוסוליני היה וולטר אודיזיו, שכונה "קולונלו ואלריו", מנהיג פרטיזני עדויות שונות גורסות כי פקד בטלפון יום לפני כן על הריגתו של מוסוליני בלי משפט.

      גופותיהם של מוסוליני, פילגשו והבכירים הפשיסטים האחרים, נלקחו ב-29 באפריל לעיר מילאנו, הושלכו על-ידי הפרטיזנים בפיאצאלה לורטו, כיכר מוזנחת במרכז העיר שנבחרה בגלל הוצאתם להורג במקום של 15 פרטיזנים בידי הנאצים, ודבר הצגת הגופות בכיכר הוכרז ברדיו המקומי בעיר. אלפים מבני העיר הגיעו לכיכר כדי לראות את גופתו של המנהיג השנוא, ירקו עליה ובעטו בה ובגופות האחרות, במה שההיסטוריון סרג'יו לוצאטו כינה מאוחר יותר "פסטיבל המוות". לאחר מכן, "כדי למנוע מהגופות השפלה נוספת", כפי שטענו הפרטיזנים, נתלו הגופות הפוכות מגג תחנת הדלק בכיכר ואנשים החלו רוגמים אותן באבנים. "גם אם היה בדבר חוסר טעם", הסביר שנים אחר כך אחד ממנהיגי הפרטיזנים במילאנו, "תצוגת הגופות הסדיסטית בכיכר הייתה חיונית כדי להראות לעם האיטלקי ולעולם כולו כי מוסוליני – ועמו הפשיזם כולו – הלך מן העולם ומי שחיסלו אותם לא היו בעלות הברית אלא הכוחות האנטי-פשיסטים שיכוננו משטר חדש ברוחם ובדמותם".

      חיסולו של מנהיג מודח, וביתר שאת כזה שרדה בעמו, ניצל אותו והשפיל אותו, נראה לעתים כדבר כמעט בלתי-נמנע, גם אם לא תמיד רצוי. אמנם, במקומות רבים בעולם ובתקופות שונות בהיסטוריה, הצליחו עמים להדיח רודנים ששפכו דם רב ולהביאם למשפט, גם אם סופם היה ידוע מראש. אולם לעתים, בסערת המאבק והלחימה במשטר הדיקטטורי, שלעתים מנהל ברגעי שלטונו האחרונים קרב מאסף עקוב מדם נגד מתנגדיו, עצם חיסולו של הרודן והצגת גופתו ברבים מהווה את "שובר השוויון" שמטה את הכף בלחימה לטובת המורדים ומכניע סופית את כוחותיו של הרודן. התמונות, על-פי רוב, הן קשות ואכזריות, והן יכולות להעיד על האפשרות שגם המשטר שיירש את הרודן יהיה בעל אופי סדיסטי כשל קודמו, שנגדו נלחם.עם זאת, הן יכולות להעיד גם על רצונם של המורדים, המהווים והרואים בעצמם אלטרנטיבה לשלטון הרודן, להראות כי פרק מסוים בהיסטוריה המדממת של הארץ בא לסופו, כפי שהעיד המנהיג הפרטיזני האיטלקי, וכי מכאן יש לצאת לדרך פוליטית חדשה, רחוקה ושונה מדרכו של הרודן.

      עת חפירה - טורים קודמים:
      עת חפירה: החתונות ששינו את ההיסטוריה
      עת חפירה: מחרם צרכני לשינוי חברתי

      עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"