מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר את ההווה.
הכול היה ערוך ומוכן לטקס הנישואין החגיגי: עשרות צלמים וצוותי טלוויזיה מכל העולם הגיעו למבואה ההדורה של בניין העירייה, והזוג הנוצץ, יחד עם עשרות מלוויו ומעריציו הגיע כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו ורכוב על עגלה רתומה לסוסים שהובילה אותו ברחובותיה הצרים של העיר. הטקס עצמו נוהל על ידי ראש העיר, בנוכחות עשרות ידוענים, ואנשי מדינה והון, והדיווח על החתונה פתח כל מהדורת חדשות בארץ ובמקומות רבים בעולם.
ההקדמה הזו מזכירה מאוד את התסריט הנוצץ של חגיגות נישואין וחתונות הממלאים את מדורי הרכילות בימים האחרונים רק בראשית השבוע נישאו יובל שרף ושלומי שבן; וביום שלישי באו יונית לוי ועידו רוזנבלום בברית הנישואין, בטקס שעורר עניין מיוחד בישראל. השנה האחרונה זימנה גם דיווחים רבים על נישואיהם של זוגות מפורסמים בעולם: מעל כולם ניצבה חתונתם של הנסיך הבריטי ויליאם עם בחירת ליבו קייט מידלטון שנערכה בסוף חודש אפריל ושהיתה, כנראה, החתונה המסוקרת בהיסטוריה; ביולי נישא גם אלבר נסיך מונקו בעצמו בן לנישואי זוהר בין הנסיך רנייה והשחקנית האמריקנית גרייס קלי לבחירת ליבו, שרלן וויטסטוק, שחיינית אולימפית לשעבר מדרום-אפריקה; ורק בתחילת השבוע האחרון, נישא בשלישית סר פול מקרטני, אולי הידוען הכי קרוב לבן-מלוכה, לבחירת ליבו, ננסי שוול היהודיה האמריקנית.
לעומת החתונות שנזכרו כאן, שהיו אירועים נוצצים ומסקרנים בשל זהותם של הכוכבות, הכוכבים ובני המלוכה ושל בנות ובני זוגם, התקיימו לאורך ההיסטוריה טקסי נישואין וחתונות שהותירו חותם לאו דווקא בשל זהותם של בני הזוג, אלא בשל עצם קיומם והסמליות שאותם הם ייצגו. כזה גם היה טקס הנישואין שתואר בפתיחה, אלא שלמעשה לא היתה זו חתונה בין ידוענים אלא תיאור של טקס הנישואין החד-מיניים הראשון בעולם, שאיחד את אקסל ואייגיל אקסגיל, פעילים הומוסקסואלים ידועים מדנמרק, שהתקיים בבניין עיריית קופנהאגן לפני עשרים ושתיים שנים בדיוק, ב-1 באוקטובר 1989.
בבוקרו של אותו יום, נכנס לתוקפו חוק יחיד מסוגו למגילת החוקים הדנית, שהתיר, לראשונה בעולם, נישואין חד-מיניים. להלכה, החוק החדש לא דיבר מפורשות על נישואין אלא על "רישום שותפות", אך הוא העניק לזוגות חד-מיניים רשומים זכויות וחובות פיננסיות וחוקיות הזהות לאלה של זוגות נשואים בני מין שונה. החוק, שתהליך גיבושו החל כבר בתחילת שנות השמונים, הגיע לראשונה להצבעה בפרלמנט הדני חמש שנים קודם לכן, בשנת 1984, אך לא זכה ברוב הדרוש.
עם אישור הצעת החוק בפרלמנט הדני, כמה חודשים מוקדם יותר, החלה הקהילה ההומוסקסואלית של דנמרק להיערך למועד יישומו של החוק. בני הזוג אקסגיל, חברים ותיקים ובולטים בקהילה, ידעו כי החוק יעניק להם הזדמנות להגשים סוף-סוף את החלום שלמענו נאבקו במשותף משך עשרות שנים: השניים חיו כזוג לכל דבר כבר משנת 1949 ובשנת 1957 אף איחדו את שם משפחתם ("אקסגיל" הוא שילוב של שמותיהם הפרטיים). שניהם היו דמויות בולטות בקהילה ההומוסקסואלית בדנמרק ומחוצה לה, נמנו על מייסדי "האגודה הדנית הלאומית של ההומואים והלסביות" כבר בשנת 1948 ושל העיתון הקהילתי "ונן". בשנת 1956 הועמדו השניים לדין באשמת "פשעי תשוקה" בגין הפצת תמונות עירום גברי לא-פורנוגרפיות. גם לאחר שסיימו לרצות את העונשים שנגזרו עליהם, שנת מאסר לאחד ושנת מאסר וחצי לשני, לא פסקו הרדיפות נגד הזוג ונגד פעילים אחרים בקהילה הדנית, אך השניים לא חדלו מפעילותם. נהפוך הוא, הם אף הגבירו והרחיבו את פעילותם והמשיכו בגיבוש הקהילה וחיזוקה ואף עברו למישור הפוליטי כשקידמו הקמת לובי פוליטי פרלמנטרי להשוואת מעמדם של זוגות חד-מיניים ולרישומם כחוק. ללובי זה נודע לבסוף תפקיד מרכזי בגיבוש הצעת החוק להתרת נישואין חד-מיניים בשנות השמונים המוקדמות.
לאחר טקס הנישואין החגיגי, נשאל אייגיל אקסגיל אם יש לו מילות עידוד להומואים ולסביות ברחבי העולם והשיב: "ה?יו? פתוחים, צאו מהארון והמשיכו להיאבק. אם כולם יצאו מהארון, טקס כמו זה יתרחש בכל מקום". ואכן, טקס הנישואין המתוקשר של הזוג הוותיק והחוק שקדם לו, הפילו חומות של שמרנות ופחד בנות מאות שנים וסללו את הדרך למאות רבות של זוגות חד-מיניים לממש את אהבתם ולחיות כבני זוג נשואים באופן חוקי ושוויוני בארצותיהם. כפי שצפה אייגיל, זמן לא רב לאחר מכן הלכו מדינות אחרות בדרכה של דנמרק. ב-1993 אישרה שוודיה חוק דומה, שנתיים לאחר מכן עשתה כן גם נורווגיה ובעשור שלאחר מכן נוספו לרשימה מדינות אחרות, כקנדה, ספרד, בלגיה, הולנד ואפילו דרום-אפריקה.
שלושה עשורים לפני חתונתם של בני הזוג אקסגיל התרחשה חתונה נוספת, שגם אם הייתה דרמטית ונוצצת פחות, היוותה נקודת ציון היסטורית משמעותית לא פחות. ריצ'ארד לאבינג ומילדרד ג'טר היו זוג צעירים מעיירה קטנה במדינת וירג'יניה בארצות הברית, שהכירו זה את זו מגיל צעיר. בחודש יוני 1958, כאשר נודע לשניים כי מילדרד הרתה, הם החליטו לבוא בברית הנישואין. לרוע מזלם, ריצ'ארד היה לבן ומילדרד הייתה שחורה ובמדינת וירג'יניה היה בתוקף "חוק הטהרה הגזעית" משנת 1924, שלפיו נישואי תערובת בין לבנים ו"צבעוניים" מהווים עבירה פלילית. בשל כך, נסעו השניים לוושינגטון הבירה ונישאו בה.
כאשר חזרו כזוג נשוי לווירג'יניה הקימו השניים בית משותף וציפו להרחבה הצפויה של משפחתם. לילה אחד, כחמישה שבועות לאחר מכן, פשטו שוטרי משרד השריף המקומי על בית משפחת לאבינג, פרצו לחדר השינה, וכשהם מאירים בפנסים לתוך עיניהם של הזוג המבוהל, שאלו את ריצ'ארד "מה אתה עושה במיטה עם הגברת הזאת?" ריצ'ארד מיהר להראות לשריף ולעוזריו את תעודת הנישואין מוושינגטון, שהייתה תלויה על הקיר, אך השריף אמר לו "הדבר הזה לא שווה כאן כלום".
השניים הושמו מיידית במעצר והועמדו למשפט בעוון עבירה על חוק הטהרה הגזעית של וירג'יניה, גם אם הזוג נישא מחוץ לתחומי המדינה בשביל לחמוק מסמכותה השיפוטית בעניין זה. בני הזוג הודו ב"אשמה" בפני בית המשפט, הורשעו בראשית ינואר 1959 וגזר דינם היה מאסר בן שנה אחת. השופט שדן בתיק שלהם אמר בדיון: "האל ברא את הגזעים הלבן, השחור, הצהוב, המאלאי והאדום והניח אותם ביבשות שונות. אין להתערב ברצונו ועל כן אין שום סיבה לנישואין שכאלה. העובדה שהוא הפריד את הגזעים מלמדת אותנו שהוא לא רצה שהם יתערבבו". למרות זאת, קבע השופט כי פסק הדין יושהה לתקופה של 25 שנה בתנאי שבני הזוג יעזבו את מדינת וירג'יניה.
השניים עזבו מכורח פסק הדין את ביתם בווירג'יניה ועקרו הרחק ממשפחתם, אלא שהאפליה הגזענית שבה נתקלו בבואם לשכור בית בוושינגטון כמו גם הניתוק שנכפה עליהם מבני משפחתם שהמשיכו להתגורר בווירג'יניה, העיקו עליהם. במצוקתה, פנתה מילדרד לתובע הכללי רוברט פ' קנדי, שהעביר את הפנייה לאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU), אשר ביקש לייצג את הזוג בעתירתו נגד מדינת וירג'יניה בפני בית המשפט העליון. לאחר שמונה שנים של עיכובים ביורוקרטיים, הגיע התיק לבסוף, בשנת 1967, לדיון בפני בית המשפט העליון, שפסק פה אחד פסיקה תקדימית חשובה מאין כמוה, שבה פסל את חוק הטהרה הגזעית של וירג'יניה וקבע כי הוא מנוגד לחוקה האמריקנית. עוד קבע בית המשפט לראשונה שהחוקים האוסרים נישואי תערובת בכל מדינות ארצות הברית, יאבדו לאלתר את תוקפם. בית המשפט העניק בכך, אמנם, גושפנקא חוקית תקדימית לנישואין בין-גזעיים בארצות הברית, אך הדרך מחוק תקדימי שכזה לקבלה חברתית של נישואי תערובת הייתה ארוכה, ובשנים הראשונות רק זוגות מעורבים מעטים בחרו לנצל את התקדים המשפטי ולהינשא.
לאחר שזכו בפסיקה התקדימית, שבו בני הזוג שעשה היסטוריה, יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים לבית המשפחה בווירג'יניה, ועם שובם, צוטט ריצ'ארד בעיתונות כאומר: "זו הפעם הראשונה שבה אני יכול לשים את ידי על כתפה של מילדרד ולקרוא לה 'אשתי'". אגב, האושר בו זכה הזוג לא האריך ימים, שכן רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1975, נהרג ריצ'ארד בתאונת דרכים קשה, שבה גם איבדה מילדרד את אחת מעיניה.
התא המשפחתי נחשב לאבן היסוד של כל חברה והוא זוכה לחשיבות מיוחדת בתפיסת העולם הדתית. הדתות המונותיאיסטיות רואות בנישואין הסכם המציב גבולות וסייגים לחיי משפחה ומבטיח בנייה של החברה על פי כללים ברורים שהותוו בכתבי הקודש. מעבר לעניין הדתי, כפי שרמז השופט של בני הזוג לאבינג, החברות האנושיות אינן נוטות מטבען לעירוב ולשילוב, אינן מקבלות בנקל חריגה מן המסגרות המוכרות והמסורתיות ואינן מגלות רגישות רבה למודלים אלטרנטיביים של חיי אישות ומשפחה. ולמרות זאת, בטקסיות ובסמליות הרבות הנלוות לו, טקס הנישואין, לכאורה ביטוי לאותה מערכת של גבולות וסייגים, יכול לשמש גם כמכשיר לניפוץ של מוסכמות ולפריצה של גבולות. שתי הדוגמאות שראינו כאן לחתונות מן העשורים האחרונים, הן כאלה שמעבר לחשיבות המשפחתית המצומצמת שנודעה להן או לערכן הציבורי או הרכילותי (עניין שלא ניתן להקל בו ראש, כפי שנוכחנו לראות בימים ובחודשים האחרונים), נוספה להם חשיבות היסטורית מיוחדת כאירועים מכוננים שפרצו גבולות גזעיים ומגדריים ושרטטו מחדש את פניה של החברה.
טורים קודמים בעת חפירה:
עת חפירה: מחרם צרכני לשינוי חברתי
עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"