פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עת חפירה: מחרם צרכני לשינוי חברתי

      מאירן של השאה, דרך ארה"ב של שנות ה-60 ועד ישראל בשנת 2011 - חרמות צרכניים הם כלי רב עוצמה בידי האדם הפשוט. עידן בריר שופך אור על היסטוריה ארוכה של מאבקים חברתיים

      .


      מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

      בשנת 1890 נגמל הרוב המכריע של תושבי אירן מעישון כמעט בן לילה. הדבר לא אירע, כמובן, מטעמים בריאותיים, אלא כתוצאה מחרם עממי מתוכנן נגד צריכת טבק שנודע לימים כ"מחאת הטבק". אזכור "מחאת הטבק" והעיסוק בחרמות ובמחאה צרכנית אינו מקרי: נדמה כי הקיץ הסוער האחרון, על אירועיו הרבים והתכופים, השכיח מעט את העובדה כי הסנונית שבישרה על ראשית המחאה החברתית בישראל הייתה "חרם הקוטג'", חרם צרכני שהתארגן בפייסבוק וקרא לציבור לחדול מקניית קוטג' בשל מחירו הגבוה. החרם תפס תאוצה ולא גווע גם על רקע רצף האירועים שסיפקה המחאה החברתית הגדולה. נהפוך הוא, בעידודם של ארגוני הסטודנטים, הפך החרם מממוקד-קוטג' לחרם צרכנים כולל על מוצרי חברת תנובה והסב נזק משמעותי לתדמית החברה ולהכנסותיה. למעלה משלושה חודשים לאחר תחילתו, הגיע החרם לנקודת שיא עם הודעת ההתפטרות הדרמטית של זהבית כהן, מנכ"ל קרן איפקס בישראל, שהייתה מזוהה יותר מכל עם התעקשותה של תנובה שלא להוריד מחירים ובכך הפכה עצמה לאחד ממושאי הביקורת והזעם העיקריים של הקיץ האחרון.

      נאסר א דין שאה (Creative Commons)
      הקש ששב את גב הגמל: זיכיון הטבק. נאסר א-דין שאה (צילום: creative commons)

      בחזרה לאירועי "מחאת הטבק": ברקע ההכרזה על החרם, שהוביל, כאמור, להפסקה מוחלטת של עישון וצריכת טבק באירן שתחת שלטון השושלת הקאג'ארית, עמד המצב הפוליטי והכלכלי הרעוע שבו הייתה נתונה באותה עת המדינה, לאחר שנחלה תבוסות צבאיות קשות לרוסיה ובריטניה והייתה נתונה בחובות כספיים כבדים. בניסיון להתמודד עם המצוקה, העניק השאה האירני נאסר א-דין שאה, שורה של זיכיונות נדיבים ומיטיבים לבעלי-הון זרים, בעיקר בריטים, שהחלו לשלוט ברישיון על תשתיות, על מפעלי תעשייה ועל מוסדות פיננסיים במדינה. צעד זה הציב את השאה בעימות חזיתי עם משכילים בעלי אוריינטציה ליברלית-לאומית, עם חכמי הדת השיעים, שחששו להגמוניה שלהם, ועם הסוחרים, שמטה לחמם נפגע. אלה גם אלה הוקיעו את התנהלות השאה ואף הצליחו לסחוף את ההמון למחאות נרחבות שהובילו לביטולם של זיכיונות שכבר נחתמו. זיכיון אחד הגדיש את הסאה: בשנת 1890 העניק השאה לג'רלד טלבוט הבריטי זיכיון ל-50 שנה על שוק הטבק האדיר של אירן, כולל ייצורו, הפצתו וייצואו. חכמי הדת והסוחרים שילבו שוב כוחות במאבק ישיר נגד השאה בעקבות הצלחותיהם מן העבר, אך הפעם עשו שימוש בנשק סודי שהכריע את הכף: חכם הדת הבכיר במדינה, האייתוללה מירזא חסן שיראזי, ניפק פסק הלכה איסלמי (פתווא) שקבע כי הטבק שנקנה מידיהם של זרים-כופרים הוא טמא ואסור לחלוטין לצריכה. בעקבות פרסום הפתווא, צנחה צריכת הטבק באירן ולאחר כשנתיים, משראה השאה כי שוק הטבק המקומי קרס כליל וכי אפילו בחצר ארמונו ובקרב בני משפחתו אין צורכים עוד טבק, נאלץ שאה לבטל את הזיכיון במחיר של חובות כבדים לארצו, ולהשיב את תעשיית הטבק לידיים מקומיות.

      חרמות צרכניים-כלכליים מוצלחים כדוגמת מחאת הטבק הדרמטית באירן של נאסר א-דין שאה, או חרם הקוטג' התקדימי בישראל של ימינו, אירעו לא אחת בעבר ונחלו הצלחה לא מבוטלת. לאור ההצלחות המרשימות במקרים הללו, מעניין לבחון כמה מקרים היסטוריים נוספים, ממקומות אחרים ומתקופות אחרות, של חרמות כלכליים דומים, אך גם של חרמות פוליטיים וחברתיים שרשמו הצלחות מרשימות ושינו את פני ההיסטוריה.

      מרטין לותר קינג ג'וניור (AP)
      מחרם על חברת אוטובוסים למאבק לשוויון זכויות. מרטין לותר קינג (צילום: AP)

      ב-1 בדצמבר 1955, עלתה רוזה פארקס, אישה שחורה בשנות ה-40 לחייה, לאוטובוס ציבורי בעיירה מונטגומרי שבמדינת אלבמה. החוקים הנהוגים באלבמה באותם ימים קבעו כי שחורים יכנסו לאוטובוס מאחור וימלאו את השורות לכיוון קידמת האוטובוס ואילו הלבנים יכנסו מלפנים וימלאו את השורות לאחור. אולם, אם יעלה אדם לבן לאוטובוס מלא, נוסעים שחורים יקומו מפניו, יפנו לו את מקומם וילכו לעמוד בירכתי האוטובוס. באותו בוקר, סירבה רוזה פארקס לפנות את מקומה לנוסע לבן על-פי הוראת הנהג ונעצרה בשל כך באופן מיידי. לאחר מכן סיפרה שהנהג שהורה לה לקום ממקומה היה ידוע בכך שהיה נוסע במהירות מן התחנה מבלי להמתין לנוסעים שחורים ששילמו מלפנים וירדו מן האוטובוס כדי לעלות לירכתיו מן הדלת האחורית. שנים קודם לכן חוותה גם פארקס על בשרה את המעשה המשפיל מצדו של הנהג וגמרה אומר בליבה שלא לעלות עוד על האוטובוס שבו הוא נוהג. משראתה באותו בוקר כי מאחורי ההגה יושב אותו נהג גזען, החליטה פארקס שלא לאפשר לו להשפילה שוב ולא להיענות להוראתו.

      מיד לאחר שנודע דבר מעצרה של פארקס, הכריזו ראשי הסניף המקומי של "האגודה הלאומית לקידום הצבעונים" (NAACP) על הטלת חרם לאלתר על חברת האוטובוסים המקומית במונטגומרי. החרם סחף אחריו את כל תושביה השחורים של העיירה והונהג על ידי הכומר המקומי, מרטין לותר קינג. התושבים השחורים סירבו להמשיך להשתמש בשירותי חברת האוטובוסים העירונית של מונטגומרי ולספוג בהם עוד השפלות גזעניות ובמקום זאת בחרו לצעוד ברגל ממקום למקום ולהתארגן בקבוצות הסעה משותפות. קבוצות של צעירים שחורים אף עמדו בתחנות האוטובוסים בעיר ווידאו כי נוסעים שחורים לא יעלו עליהם. בכל אותה עת נידונה סוגיית ההפרדה הגזעית באוטובוסים של מונטגומרי בבית משפט פדרלי, ורק לאחר כשנה נקבע כי היא אינה חוקתית וכי נוסעים שחורים יוכלו לשבת בכל מקום שיחפצו. החרם, שנמשך בסך הכול 381 ימים, היווה קו פרשת מים היסטורי חשוב בעלייתה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, שהשיגה בעשור שלאחריו הישגים אדירים, והביאה גם לדריכת כוכבו של מרטין לותר קינג, מנהיגה הבלתי-מוכתר של התנועה.

      בהקשר זה, מעניין להיזכר בחרם משמעותי אחר, שלו קווי דמיון מסוימים לחרם צרכנים נוסף שפרץ הקיץ בישראל, על רקע מחירם הגבוה של תחליפי החלב לתינוקות: במשך שנים שיווקה חברת נסטלה השוויצרית את תחליפי החלב לתינוקות שלה ברחבי העולם כתחליף ראוי לחלב אם. במסגרת האסטרטגיה השיווקית הזאת, חילקה החברה מיליוני דוגמיות בחינם של תחליפי החלב שלה בבתי חולים ליולדות ברחבי העולם, כולל במדינות העולם השלישי. בשנת 1977 הכריזו ארגונים אמריקאיים שונים המטיפים להנקה כדרך הנכונה להזנת תינוקות על חרם צרכנים נגד החברה. הסיבה הרשמית לחרם הייתה טענה מוסרית קשה נגד שיטות השיווק האגרסיביות והמטעות של החברה, בייחוד בעולם השלישי. מארגני החרם טענו כי אסטרטגיה זו מובילה ליצירת תלות של האמהות והתינוקות בתחליפי החלב של החברה ולהפסקת ההנקה, דבר שעלול להוביל גם לעלייה בתחלואה ובתמותה של תינוקות, בשל התנאים הסניטריים הירודים וחוסר היכולת לרכוש תחליפי חלב יקרים. החרם צבר תאוצה בראשית שנות השמונים, סחף אחריו גופים נוספים בארצות הברית ובאירופה והוביל לעריכת שימוע מיוחד בסנאט האמריקאי ולגיבושו של "הקוד הבינלאומי לשיווקם של תחליפי חלב" מטעם ארגון הבריאות העולמי וקרן UNICEF של האו"ם. החרם זכה גם לתמיכה ולסיוע של ארגוני זכויות אדם וסעד הומניטריים ברחבי העולם ולשיתוף פעולה מצד ידוענים שפרסמו בפומבי את תמיכתם בו. הפגיעה במכירות של חברת נסטלה בעקבות החרם הייתה משמעותית ועובדה זו הובילה אותה לנסות ולהידבר עם מארגני החרם. הידברות זו הובילה להשעייתו הזמנית של החרם בכמה מקרים, אך בכל פעם עלו טענות מחודשות על הפרת קוד השיווק על ידי החברה והחרם חודש, ולמעשה מעולם לא נפסק רשמית.

      גבינת קוטג' (עומר מירון)
      החרמות איתנו בכדי להישאר? (אילוסטרציה) (צילום: עומר מירון)

      חרמות, כפי שמלמדות הדוגמאות הנזכרות לעיל, היו ונותרו כלי רב עוצמה בידיהם של קבוצות, מדינות וארגונים בינלאומיים כדי להשפיע על מה שהם תפסו כהתנהלות בלתי-צודקת ובלתי-מוסרית של גורמים אחרים. החרמות הם אחד הכלים המרכזיים בארסנל של המאבק הלא-אלים והם ממחישים בכל פעם את כוחו של ציבור נחוש המשוכנע בצדקתו והמוכן לוותר על נוחות או על צריכת מוצרים משמעותיים לשם תיקון המעוות. גם אם החרמות אינם נוחים או אינם נעימים למושאי ההחרמה ולגורמים אחרים העלולים להפסיד מהם, הם כלי מחאה לגיטימי ולא-אלים המסייע "להילחם באי-הצדק באמצעות הצדק", כדבריו של מרטין לותר קינג בזמן חרם האוטובוסים במונטגומרי. ההצלחה הנוכחית של החרמות בישראל והרחבת השימוש בכלי זה גם לתחומים אחרים, דבר המעיד על הבנה והפנמה של כוחם ושל יעילותם, מבשרת, ככל הנראה, שהם לא ייעלמו במהרה מהנוף במחוזותינו.

      עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"