עת חפירה: ההיסטוריה לצד המפגינים בכיכר תחריר

ההפיכות שחוו מדינות ערב השנה נושאות את תקוות העולם המערבי כולו, להפיכה דמוקרטית במדינות שנשלטו בידי רודנים. עידן בריר סוקר היסטוריה של התאוששות מדיקטטורים, מסלאזאר עד לפרנקו

עידן בריר

מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה – כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר – את ההווה.

בספרו "הגל השלישי" (The Third Wave) משנת 1991, קבע חוקר מדעי המדינה הנודע סמואל הנטינגטון, כי הגל השלישי של הדמוקרטיזציה בעולם החל בשנת 1974, ברצף של מהפכות נגד משטרים רודניים בפורטוגל ובספרד (ובמידת מה גם ביוון, בברזיל ובארגנטינה), והוא השלישי בתהליך היסטורי ש"הגל הראשון" בו החל עם המהפכות בצרפת ובארה"ב בשלהי המאה ה-18 ו"הגל השני", הקצר, שלו היה כזה של דמוקרטיזציה כפויה בעיקרה במדינות שהובסו במלחמת העולם השנייה. "הגל השלישי" הסתיים, לשיטתו של הנטינגטון, רק לאחר כעשור וחצי מתחילתו, בראשית שנות ה-90, עם נפילתן של הדיקטטורות הקומוניסטיות בברה"מ ובמזרח-אירופה והתפרקותו של הגוש המזרחי.

רבים ציפו כי אירועי "האביב הערבי" יבשרו את תחילתו של הגל הרביעי של הדמוקרטיזציה בהיסטוריה המודרנית ויחוללו שינוי שהוא עמוק יותר מעצם החלפת המשטרים הרודניים במדינות הערביות. והנה, הבחירות שנערכו במצרים בשבוע האחרון (והבחירות שנערכו בתוניסיה רק לפני חודש) היו אמורות להוות סמן ברור לשינוי הכיוון ההיסטורי שעוברות מדינות האביב הערבי. עם זאת, החשש מהשתלטות אסלאמית על המדינות שעד אתמול היו חילוניות (או התיימרו להיות כאלה), הספקנות לגבי יכולתן של מדינות ערב לאמץ את הדמוקרטיה במובנה המערבי, ובמקומותינו גם הדאגה לגורל הסכמי השלום עם מקצת המדינות הללו, מעיב על הניסיון להעריך האם קיים סיכוי שבסופו של תהליך, שיכול להימשך גם תקופה ארוכה, מדינות ערב, מקצתן או כולן, תוכלנה לאמץ את שיטת המשטר הדמוקרטית.

עוד בוואלה!

הכירו את ה-Wonder החדש שלכם בבנק הפועלים

לכתבה המלאה
יבשר את תחילת הגל הרביעי של הדמוקרטיזציה? "האביב הערבי" (צילום: רויטרס)

על רקע השינויים הגדולים שהביא "האביב הערבי" בתוניסיה ובמצרים (אך לא רק בהן), מעניין לעמוד על התפתחותו של "הגל השלישי" בחצי האי האיברי, שבאחריתו הפכו פורטוגל וספרד, שתי מדינות שהשלטון הרודני אחז בשלטון בהן משך עשורים ארוכים, לדמוקרטיות שאין עוררין על חיותן וחיוניותן. רק לשם ההשוואה, הרודן אנטוניו דה אוליביירה סאלאזאר שלט בפורטוגל בין השנים 1968-1932 (והמשטר שכונן שרד למעשה עד 1974) ואילו הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו שלט בספרד בין השנים 1975-1932, יותר מכל רודן ערבי, אולי למעט מועמר קדאפי.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת חוותה פורטוגל תחת הרודן סאלאזאר משבר קשה, כאשר בקולוניות שלה באפריקה עלו תנועות התנגדות מזוינות לשלטונה של "המעצמה הקולוניאלית האחרונה" והתגלו בקיעים חברתיים חריפים, עם עלייתם של מעמד פועלים ומעמד בינוני חדשים במדינה שהגבירו את הלחץ על השלטון.

סאלאזאר פעל בשתי דרכים הרסניות – שלח גייסות של חיילים אל המושבות מעבר לים כדי לדכא את תנועות ההתנגדות המקומיות וספג אבידות קשות והפסדי עתק שפגעו קשות באוצר המדינה. בזירה הפנימית בחר הדיקטטור להגביר את הדיכוי ואת הלחץ על האוכלוסייה ולמעשה כרה את הבור שלתוכו נפל רק שנים ספורות לאחר מכן. גם כאשר לקה סאלאזאר בשיתוק בעקבות שבץ מוחי, בשנת 1968, ומושכות השלטון הופקדו בידי בן-חסותו, מרסלו קייטאנו, המשיך המצב במדינה להידרדר.

בשנת 1973 פירסם גנרל בצבא פורטוגל, אנטוניו דה שפינולה, ספר בשם "פורטוגל והעתיד" שהיה כתב אישום חריף נגד המשטר הרודני וחוסר יכולתו להתמודד עם המרידה בקולונות האפריקאיות ולנהל את הארץ הקטנה והעניה בעת ובעונה אחת. הספר, ועובדת היותו של מחברו גנרל מעוטר ומוערך מתוך שורות הצבא ולא דיסידנט שולי, עורר גלים עזים בפורטוגל ונתן את ההשראה לתנועה שיזמה את הפיכת השלטון רק שנה לאחר מכן, שאותה ציין הנטינגטון כנקוד הפתיחה של "הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה בעולם.

זמן קצר לאחר חצות ב-25 באפריל 1974, הושמע ברדיו ליסבון שיר-עם פורטוגלי ידוע שהיה אסור לשידור בימיו של סאלאזאר. השמעת השיר האסור הייתה האות המוסכם לפתיחת ההפיכה בין חברי "תנועת הכוחות המזוינים" (MFA), חיילים בצבא פורטוגל ששטפו מאותו רגע את רחובות הבירה כשבקני רוביהם פרחי ציפורן.

ההפיכה הסתיימה בלי אלימות וכמעט בלא שפיכות דמים שעות לא ארוכות לאחר מכן, עם תפיסת ראשי השלטון הישן שהסגירו את עצמם מרצון, ברובם, והגלייתם לברזיל. חרף אזהרות ה-MFA לאזרחים בשעות הראשונות להפיכה, הצטרפו אלפי אזרחים פורטוגלים, כשהם נושאים בידיהם פרחי ציפורן ושרים שירי-עם, לחיילים ברחובות העיר, במה שנודע לימים כ"מהפכת הציפורנים", שהביאה לקץ הן את השלטון הרודני והן את אחזקתה של פורטוגל בקולוניות האפריקניות שלה.

הפיכת ה-25 באפריל בפורטוגל הייתה, אמנם, מהירה ולא-אלימה אך המדינה נכנסה בעקבותיה לתקופה לא-קצרה של אי-שקט. לאחר אפיזודה קצרה שבה הופקד השלטון בידי הגנרל דה שפינולה, תפסו את השלטון כוחות משורות הצבא שהיו מזוהים עם השמאל, מה שהביא לתיוג של המהפכה כ"מהפכה בולשביקית חדשה" וככזו המושפעת מן המשטר הסובייטי בברה"מ. למרות זאת, לאחר כמה שנים של אי-יציבות וחוסר ודאות פוליטית, הצליחו הפורטוגלים לייצב במדינתם משטר דמוקרטי יציב ויעיל ששורד עד ימינו, גם בעיתות משברים (כדוגמת המשבר הכלכלי החריף שפוקד את המדינה בימים אלה).

שנה וחצי לאחר ההפיכה המוצלחת בפורטוגל, הלך לעולמו הרודן הספרדי פרנקו, לאחר שאחז למעלה מ-40 שנה במושכות השלטון בספרד ובכך ניתן האות לתחילתה של תקופה חדשה בתולדות המדינה. אם בהפיכת הציפורנים בפורטוגל היה אלמנט מפתיע בכך שדווקא הפיכה צבאית הייתה זו שהביאה את הדמוקרטיה, ההפתעה בספרד הייתה אחרת: המשטר לא השתנה בעקבות הפיכה שהתחוללה על-ידי גורם חיצוני כלשהו, אלא הופל על-ידי גורם מבפנים שהיה בשר מבשרו של השלטון. היה זה דווקא מי שהיה איש-אמונו של פרנקו בימי חייו ויורשו הטבעי – הנסיך (לימים מלך) חואן קרלוס, שעד מותו של הרודן, איש לא יכול היה לשער כי יהיה הוא זה שישנה את המשטר.

ואז הגיע חואן קרלוס, והראה שאפשר אחרת. מלך ספרד עם הנשיא פרס (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, עמוס בן גרשום)

חואן קרלוס, שכבר תיפקד כראש המדינה בפועל, בחודשי חייו האחרונים של פרנקו, קיבל את מלוא סמכויות השלטון עם מותו של האחרון. הוא תמרן בתבונה בין הגורמים הפוליטיים השונים, תומכי פרנקו מימין ואנשי אופוזיציה משמאל, שהיוו איום על העברת השלטון אליו ועם התבססותו בשלטון הכריז על שינויים בצורת השלטון במדינה. ביולי 1976 מינה המלך את אדולפו סוארז כראש-ממשלת מעבר שתוביל את המדינה עד לקיומן של בחירות דמוקרטיות ראשונות, שנקבעו ליוני 1977.

חרף הקשיים שבייצוב המדינה המשוסעת בין תומכי פרנקו ומתנגדיהם, שסבלה שנים ארוכות מדיכוי כוחני ובהעדרה של מסורת פוליטית דמוקרטית, הצליחה ממשלתו של סוארז בגיבויו של המלך להצעיד את פרויקט הדמוקרטיזציה צעד נוסף לפנים: בספטמבר, עיגנה הממשלה את שינוי המשטר במסגרת "החוק לרפורמה פוליטית" שהועבר והבטיח את כינונה של מערכת פרלמנטרית במדינה וכן הביאה לקיומן של הבחירות במועד שנקבע להן מראש, ביוני 1977. שנה וחצי נוספות לאחר מכן, בדצמבר 1978, הושלמה "ההפיכה השקטה" של חואן קרלוס עם אישור החוקה הספרדית החדשה, שהבטיחה את קיומו של משטר דמוקרטי במדינה.

אין בדוגמאות המאוד שונות של שינוי המשטר והדמוקרטיזציה בפורטוגל ובספרד כדי לנסות ולשכנע כי "האביב הערבי" צועד בכיוון של דמוקרטיזציה וכי אינו מועד להפוך ל"חורף אסלאמי", כפי שמנבאים רבים. אולם על רקע זה, נדמה כי כמה דברים ב"גל השלישי" של הדמוקרטיזציה בחצי-האי האיברי ראויים בכל זאת למחשבה: איש לא יכול היה להמר בראשית הדברים כי "מהפכת הציפורנים" בפורטוגל, הפיכה צבאית לכל דבר, תבסס משטר דמוקרטי יציב וארוך שנים במדינה, שלא ידעה עד אז שלטון דמוקרטי אמיתי וארוך-ימים. איש גם לא יכול היה להמר מלכתחילה שיהיה זה דווקא יורשו של פרנקו שיהפוך את שיטת המשטר בספרד על פיה. לא תמיד "הרעים" הם המביאים את הרע ולחלופין, לא תמיד "הטובים" הם המביאים את הטוב.

קשה להעריך בזמן אמת לאן יתפתחו דברים ואיש לא יכול היה לשער ב-1974 כי ההפיכה המוצלחת בפורטוגל תסחוף אחריה גם את ספרד השכנה ולאחר מכן גם מדינות אחרות במה שהנטינגטון כינה "גל" של דמוקרטיזציה שיארך עשור וחצי ושיוביל בסופו אף לקריסת הגוש המזרחי האדיר כולו.

עת חפירה - טורים קודמים:

עת חפירה: מחירה היקר של בנייה מגלומנית
עת חפירה: מאבקים בהיסטוריה - שבירה או הישג?
עת חפירה: מקרליק עד סימונס - רוצחים בהיסטוריה

עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully