ישראל של קיץ 2011 מדשדשת בין תקווה לייאוש. מצד אחד, הבעת הסולידריות הגדולה ביותר שנראתה מאז קום המדינה: דור שהחליט לחלום על מדינה סולידרית יותר, מיליטריסטית פחות, צודקת ומוסרית יותר. יש מקום לאופטימיות.
מצד שני, השלטון הישראלי הוא מהמייאשים שהיו פה. מצבנו המדיני עגום, ואנו הופכים מוקצים יותר ויותר בעולם המערבי, הערבי, ובעולם בכלל. המקומם מכל היא ההתעלמות מהמחאה. מילא מדרישותיה, אבל מהרוח שלה מהרצון לשינוי. אפשר לחזור לפסימיות.כאזרחים, בבואנו לבחון האם ראש ממשלה הוא ראש ממשלה טוב, אנחנו מבקשים למדוד את ביצועיו בעיקר בשני מישורים.
המחאה החברתית - כותרות אחרונות:
בית המשפט הקפיא פינוי מאהלי המחאה בתל אביב
נאומו של השר אטיאס נקטע: "יש אנשים באוהלים"
דויד גרוסמן: המחאה חייבת להפוך פוליטית"
הראשון, בטחון חברתי-כלכלי: מערכת בריאות טובה, מערכת חינוך העומדת בסטנדרטים מערביים גבוהים, מערכות אכיפת חוק עתירות משאבים וחברה שבה המילה "עושר" היא אינה מילה גסה, אך העושר אינו בא על חשבון הזולת.
בישראל 2011 הצמיחה ופירותיה אינם מחלחלים לשכבות הנמוכות ולשכבות הביניים. סדר העדיפויות הנקבע על ידי ראש הממשלה מונע אך ורק על ידי צרכים קואליציוניים.
נתניהו העלה את קצבאות הילדים, אותן דווקא קיצץ בתפקידו כשר אוצר, כי זהו המחיר אותו דרשה ש"ס. משרד הפנים ומשרד השיכון האחראים על מדיניות הדיור מופקדים בידי אותה מפלגה סקטוריאלית, חרדית, הבונה אלפי דירות למצביעיה על חשבון האזרח הממוצע. דוגמא נוספת היא מדיניות מס של הקלות לטייקונים, תוואי הורדה קיצוני של מס החברות, העלאת המס העקיף והעלאת תקרת תשלומי ביטוח לאומי הפוגעת בבעלי עסקים בינוניים. כל דבר שונה מזה אינו מתיישב עם תפיסת עולמו של נתניהו, והתוצאה פשוטה - מעמד הביניים נשחק.
המישור השני, בטחון מדיני: אם נשכח ממסמך גלנט, מצבו של צה"ל טוב. העולם, לעומת זאת, נגדנו. ראש ממשלה צריך לייצר סביבה מדינית אוהדת על מנת שמדינת ישראל תוכל להגן על עצמה. ההתנהלות המדינית של ראש הממשלה נתניהו בזירה הגלובלית מביאה אותנו לפוזיציה חלשה מאין כמוה, בעטיה אנו נתונים ללחץ עולמי בלתי פוסק. ועדת חקירה למשט לעזה, החלטה לגינוי מדיניות ההתנחלויות שלא עברה רק בזכות וטו בעייתי מאוד (אולי אחרון?) של האמריקאים, ניתוק יחסים מלא עם טורקיה, המדינה המוסלמית המתונה והמשפיעה בעולם, והנה הגענו לספטמבר, ולפנייה הפלסטינית לאום.
טורקיה היא תחילתו של אותו "צונאמי מדיני, שמשמעותו אובדן לגיטימציה לפעולה צבאית, להגנה עצמית ואולי גם סימן לניצני אובדן הלגיטימציה למדינה יהודית-דמוקרטית. בין אם צריך או לא להתנצל בפני טורקיה, כן או לא תקום מדינה פלסטינית, תפקידו של ראש הממשלה הוא לנווט בזירה הבינלאומית, עוינת ככל שתהיה, מבלי להגיע לצונאמי מדיני שמאיים להטביע אותנו.
אם ייכשל הבא בתור - נחליף גם אותו
ראש הממשלה נתניהו נכשל הן בתחום החברתי והן בתחום המדיני - ראש הממשלה צריך ללכת. מי יבוא במקום? מישהו אחר. גם אם אנו חושבים שאין אלטרנטיבה, בבוא הבחירות יש לזכור כי ראש ממשלה כושל כבר יש לנו. ראש ממשלה שהביא את ישראל למצב מדיני מהגרועים שידעה, ובאותו זמן - מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות נגד מדיניות הפנים של ממשלתו.
בשיר "אינתה עומרי" של מרגלית צנעני, היא שרה - "זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה, עניינים שברומו של עולם אבל לא בעניין... לא בעניין שלנו". בקיץ 2011 מדינת ישראל חזרה להיות העניין שלנו. רק צריך ראש ממשלה אחר. אחר מנתניהו. ואם יכשל הבא בתור - נחליף גם אותו או אותה.
*ליאור הדס הינו מתמחה במשפטים וערה שגב הינה מנהלת פרוייקטים בארגון מגזר שלישי. שניהם אלופי ישראל ב"דיבייט" לשנת 2008.