בלי האמהות, המחאה לא תתרומם

  • מחאת העגלות
מורן שגב

אני רואה את הצעירים והסטודנטים באוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, בחיפה, בבאר שבע ובחדרה, ולבי יוצא אליהם. הם בגיל של שלושת ילדיי, ועתידם לוט בערפל. ההזדמנויות לתעסוקה מצטמצמות, ההשכלה הגבוהה מתייקרת, על מצוקת הדיור כבר הכבירו מילים, ופתרונות - אין. וסביבי חברות וחברים, כולם בני גילנו וקולם כמעט אינו נשמע. ברגעים כאלה אני שואלת את עצמי איך קרה שהילדים ישנים באוהל, והאימהות שלהם נרדמות בבטחה בבתים? איך ייתכן שהשארנו את המאבק לדור הבא?

בחודש שעבר מלאו לי 51. אמצע החיים. רבים מחבריי וחברותיי נולדו בין תש"ח למלחמת ששת הימים. השורשים שלנו נטועים עמוק במדינה, אבל הענפים שואפים לברוח. הילדים שלנו מתפכחים במציאות, שאינה מאפשרת להם להכות שורשים משלהם.

עוד על מחאת האימהות:
אלפי הורים צעדו עם עגלות: "קשה ללדת כאן"
האימהות בכנסת: "רוצים לגדל ילדים בכבוד"
דעה: מדוע ההורים יצאו סוף סוף לרחובות?

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
הילדים ישנים באוהלים, אך האמהות צריכות גם לצאת למאבק."צעדת העגלות" (צילום: קובי אליהו)

ואנחנו אשמים. הדור שלנו הוא שצריך לקחת אחריות על מה שקרה למדינה הזו. אנחנו, בני הדור הראשון והשני להקמת המדינה, שלחמנו, שנאבקנו, ושחששנו במלחמת יום כיפור שאולי נאבד את המדינה. אנחנו, שגדלנו באווירה של מחסור, כי לאף אחד לא היה כסף, ושגידלנו ילדים באווירה אמריקאית, במדינה של עשירים ועניים, של בועות מתנפצות ושל משפחות רעבות.

אנחנו נתנו לזה לקרות. ויתרנו על מדינת הרווחה לטובת החלום הבורגני של בית, אוטו ושני ילדים וחצי. אפשרנו לבעלי ההון להשתלט על כל חלקה טובה, ולא יצאנו להפגין, כי בדיוק היה מבצע של סוף שבוע בתורכיה בכלום כסף. שלחנו את הילדים שלנו למכללות ולאוניברסיטאות הטובות ביותר כדי לאפשר להם עתיד, אבל לא חשבנו לרגע לעמוד ברחובות ולזעוק נגד המחירים הלא הגיוניים של ההשכלה הגבוהה. נלחמנו נגד המורים שלהם כדי שלא יאונה לילדינו רע, ועל הדרך תרמנו לרמיסתה של מערכת החינוך. ראינו את מערכת הבריאות קורסת ולרגע לא חשבנו שאנחנו נשלם את המחיר כשנהיה זקנים ולא נזכה לטיפול ראוי.

כל אותן שנים חזרנו והצבענו לאותם מנהיגים של אותן מפלגות, משמאל, מימין וממרכז, ולא הצלחנו לייצר אלטרנטיבה.

אנחנו אשמים. אנחנו אשמות.

עכשיו זו שעתנו לישון באוהלים: זו חובתנו למען העתיד

עכשיו התעוררנו באיחור. כל כך הרבה רעות חולות מכרסמות בחברה הישראלית, וכבר אי אפשר לדעת איפה להתחיל. מערכת הבריאות הקורסת, מערכת החינוך המדרדרת, בועת הנדל"ן שלא מותירה שום סיכוי לרכוש דירה. רק היה חסר לנו קוטג' יקר בשביל שנבין את הטעויות שעשינו.

ועכשיו אנחנו מביטים בהם, מנהלים את המאבק החברתי החשוב ביותר שהתנהל כאן זה שנים, ושוב בני הדור שלי נשארים בצד: מזדהים, אבל בקושי יוצאים מהבית. תומכים - אבל מהקומות העליונות של המגדלים. מעודדים, אבל בשקט.

אסור לנו לטעות יותר. חד משמעית, המחאה הזו לא צריכה להיות מחאת הסטודנטים והצעירים, אלא מחאת האימהות. עלינו חלה האחריות: בנו טמונה האשמה. אימהות בכל הארץ חייבות לעזוב הכל ולהיכנס לאוהלים. עכשיו הזמן להיאבק.

זוהי שעת מרד האימהות. לא לבשל, לא לכבס, לא לגהץ, לא ללכת לעבודה, לא להיכנס למיטה, ממש כמו בליסיסטרטה. עכשיו עלינו לישון באוהלים, עד שהממשלה תגיש פתרון חברתי ראוי ומלא. עלינו להכריז חד משמעית: האימהות הישראליות לוקחות אחריות. תדע כל אם עבריה שבלעדיה המדינה לא תסתדר.

כל כך הרבה שנים שתקנו, וכל אחת דאגה לקן הפרטי שלה בלבד. וכעת, גילינו שכולנו באותה צרה. זה לא משנה מאיפה באנו, או כמה אנחנו מרוויחות: יש מכנה משותף אחד שלא ייקחו מאיתנו - אנחנו אימהות. זו חובתנו למען הילדים. למען הסיכוי שלהם ושל הילדים שלהם לעתיד טוב יותר.

והאבות? הם כבר יבואו עמנו.


*מורן שגב, פעילה חברתית ולשעבר חברת מועצת העיר חדרה. ממארגני מאהל המחאה בעיר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully