פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תנו לפריפריה להוביל את המחאה

      מעמד הביניים שסחב על גבו השפוף את המדינה - הזדקף. אך כדי שאנשים ימשיכו לצאת לרחובות חייבת ה"הנהגה" לשתף בהחלטותיה את המוחים בפריפריה - הם שישפיעו על חברי הכנסת תאבי האלקטורט

      קיץ 2011 כבר נכנס להיסטוריה של החברה הישראלית. מעמד הביניים, הרוב הדומם, שלא פצה פה במשך שנים ונתן לקבוצות הקיצוניות של החברה להובילו, הרים ראש והבין שביכולתו להשפיע ולשנות. האנשים שסוחבים על גבם השפוף את המדינה - הזדקפו. המחאה עממית וכוללת ציבורים רבים ושונים שכולם אחד – שדרת העם שמניעה את מדינת ישראל מכל הבחינות, היא ולא הטייקונים. ללא עשירים תיכ?ון ארץ, ללא עם תשלוט השממה.

      מחאת האוהלים - הכותרות האחרונות:
      נתניהו: המוחים יצטרכו לסגת מחלק מהדרישות
      השר אהרונוביץ': "מחאת האוהלים מוצדקת, עלינו לסייע"
      למה דתיים לא משתתפים במחאת האוהלים? רבנים משיבים

      בדבר אחד חשוב, ואולי עיקרי, המחאה כבר הצליחה. בקיץ 2011 כל מזכירה רפואית הופכת לפעילה חברתית, כל מחסנאי בחברת שילוח יודע שחובתו לעמוד על זכויותיו, כל זבנית בחנות בגדים מבינה שהשקל שיש לה בכיס שווה פחות למרות שהיא עובדת יותר, כל רופא ואחות מפנימים שכדי להציל את מערכת הבריאות עליהם לקום ולעשות מעשה, כי אין מישהו אחר שיעשה אותו. מעמד הביניים הבין שהקול שלו שווה הרבה יותר ומשפיע הרבה יותר מפתק בקלפי, הזעקה שלו מסוגלת לשנות סדרי עולם, להטות את כיוון הזרם. לא צריך לחכות ארבע שנים או פחות לבחירות, אלא יש להקים קבוצה בפייסבוק ולקרוא לחרם. בקיץ 2011 מעמד הביניים בישראל פיתח תודעה מעמדית, גילה מחדש את כוחו והסביר לשלטון ועשירי הארץ שיותר הוא לא ייתן שידרכו עליו. חוקי המשחק בעידן הפייסבוק, הטוויטר והמודעות החברתית - משתנים.

      איש לא יודע איך תסתיים המחאה. מתי יהיה אפשר לומר "קפלו את האוהלים, השגנו את מטרתנו". מי מחליט מתי די. מה ייחשב הישג ומה יגרום לאנשים להמשיך לדרוש. אוהלים ברוטשילד עד קיום בחירות? עד הגשם הראשון? עד שוועדת המומחים תמליץ והממשלה תתחייב לבצע? המחאה נעה כנחשול ענק ללא כיוון ברור, סוחפת אחריה, וזה מקור כוחה. המטרה, כפי שצעקו עשרות אלפים בגרון ניחר, היא לשנות את התפיסה הכלכלית-חברתית. צדק חברתי, מדינת רווחה, לא לקפיטליזם חזירי שבו אילן בן דב תוחב ידו לכספי הפנסיה של הציבור כדי לכסות את חובותיו, אלא מדינה בה אחריות ציבורית היא נר לרגלי הממשלה, הפקידות הציבורית ומגזר העסקי. "צדק חברתי" זו סיסמה אמורפית שמאחוריה תפישת עולם מורכבת, רחבה וקשה להגדרה, אבל אפשרית לביצוע. כדי לחולל צדק חברתי המוחים והמפגינים חייבים אורך רוח וגיבוש מטרות שיניעו את הפעולה גם כשיגיע חודש ספטמבר.

      מקור כוחה הנוכחי של המחאה לא מצוי בשדרות רוטשילד

      את נס המחאה הרימו ראשי המאהל בשדרות רוטשילד, ומתל אביב, כדרכה של תל אביב, יוצאת הבשורה לרחבי הארץ, אל המאהלים הקטנים יותר בירושלים, חיפה, באר שבע, קריית שמונה וערים נוספות. אולם משהו חייב להשתנות כדי שהמחאה הזאת תמשיך לשמור על צביון עממי, ותאגד אנשים מרקע שונה, ממגוון גילאים, מאזורים שונים ברחבי הארץ. יהיו מניעיהם אשר יהיו, ראשי המאהל בשדרות רוטשילד ראויים להוקרה על פועלם, אך כדי שאנשים ימשיכו לצאת לרחובות אותה "הנהגה" חייבת ללכת צעד אחורה ולשתף בהחלטותיה את המפגינים שבפריפריה. דרישתה מנתניהו לבוא לאוהל ולדבר עם המוחים לעיני מצלמות היא חצופה, נפוחה וטיפשית. דרישה שכזאת היא טעות ועלולה להעכיר את רוח השינוי. למישהו עלה השתן לראש.

      מקור כוחה הנוכחי של המחאה לא מצוי בשדרות רוטשילד אלא בחדרה, אשדוד, קריית גת וג'סי כהן. שם יושבים האנשים שמוציאים את המחאה מ"מדינת תל אביב" המושמצת שלא בצדק, ומעניקים לה את הנפח והרוח הגבית, ההופכים אותה לעממית ואמיתית. הם אלה שניקו אותה מה"שנקינאיות הסמולנית" כלשונם של אנשי הסדר הישן והרע, וגרמו לה להיות הדבר הכי טוב שקרה לחברה הישראלית מזה שנים. יושבי האוהלים בנתניה, שכונת התקווה ובאר שבע הם אלה שיגרמו לממשלה להילחץ עוד יותר, הם שישפיעו על חברי הכנסת תאבי האלקטורט, הם אלה שמשמשים כוח עבודה זול וזמין לטייקונים ובאבחת החלטה אחת על חרם יכולים לתקוע מקל בגלגלי מרכבות ההון שלהם.

      אין מה לדון עם עופר עיני – אדם שכשל לחלוטין בייצוג מעמד הפועלים, ושלום לכם העובדים הסוציאליים – הוא לא היה רלוונטי למחאה לפני שעלה על העגלה ואינו צריך להיות מעורב במחאה הזאת כדי שהיא תשיג את השינוי המבורך. כדי שההפגנות יישאו פרי, כדי שרוח המהפכה החברתית תנשב, כדי שחלק מהשינוי הרצוי יושג כבר בסיבוב המחאה הזה, בתל אביב חייבים לתת למפגיני הפריפריה להוביל, להשמיע קול, להיות שותפים מלאים בהתוויית הדרך. זה חייב להיעשות מיד. אנשי המחאה מעפולה, חצור הגלילית ודימונה הם אלה שחייבים לנאום מעתה ברחבת המוזיאון בתל אביב ולהופיע במסיבות העיתונאים.

      אם ראשי ההנהגה בשדרות רוטשילד יוציאו קצת אוויר מבלון האגו שלהם, ואנשי הפריפריה יתעקשו על מקומם בהובלת המאבק, מחאת קיץ 2011 לא תתכווץ במהרה לכדי בועה תל אביבית, והתודעה המעמדית, שכבר נצרבה, תהיה הצעד הראשון במסע הארוך אל עתיד טוב יותר למיליוני אזרחי ישראל.

      עוד בנושא מחאת האוהלים:
      השרים נאבקים על מקומם בצוות ההידברות עם המוחים
      מאהל שד' נורדאו בת"א מתרחב: "המאבק חי ובועט"
      "הדרישה להכנסת מצלמות לפגישה עם רה"מ - טעות"