פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוק החרם: בג"ץ לא ממהר לפסול חוקים

      בג"ץ מקיים ביקורת על חוקי הכנסת מאז 1995 - ועד כה ביטל ביהמ"ש, הפועל בעניין בריסון רב, כ-8 חוקים בלבד. פרופ' סוזי נבות מציעה לא למהר להעביר את הדיון בחוק החרם לזירה המשפטית

      מילים רבות נאמרו – חלקן בטונים גבוהים – ורבות יותר נכתבו בימים האחרונים סביב חוק החרם. התומכים והמברכים הצדיקו את הצורך להגן על מדינת ישראל, וציינו שחרם הוא סוג של מלחמה ועל כן יש צורך לתת מענה לאותם גופים ואנשים שנפגעו מחרם. המתנגדים והמבקרים הדגישו את הפגיעה בכללים דמוקרטיים, בחופש הביטוי הפוליטי ובעקרון השוויון, כבלו על כך שהחוק משתיק מחאה לגיטימית והזהירו מפני הפגיעה הצפויה לישראל בזירה הבינלאומית. אלא שמהרגע שהוגשה עתירה – עבר הדיון ממליאת הכנסת לבית המשפט העליון. מן הזירה הציבורית - שם מקומו הטבעי של הויכוח - אל הזירה המשפטית. חבל שכך.

      העברת מוקד הדיון אל פתחו של בג"ץ מטיל על גוף שיפוטי את כובד האחריות לומר האם החוק הוא "חוקתי" או לא. לא האם הוא מוצדק או ראוי, אלא האם הוא חוקי. אחת הטענות היא כי החוק פוגע יתר על המידה בחופש הביטוי הפוליטי, זכות שהיא חלק מן הזכות ל"כבוד האדם" המופיעה אצלנו בחוקי היסוד. כדאי לזכור שהחלטות בבית המשפט הן בד"כ החלטות "חותכות". של כן ולא. העתירה מתקבלת או נדחית. כזו היא הכרעה שיפוטית. אין בה ברגיל פשרות והבנות. המקום לפשרות הוא הכנסת. אבל כרגע מקום ההכרעה הוא בג"ץ.

      מאז 1995 מקיים בג"ץ ביקורת על חוקי הכנסת. זאת לאחר החלטה תקדימית (הידועה בשם פרשת בנק המזרחי) אשר במסגרתה קבע בית המשפט העליון כי חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, המגבילים את כוח החקיקה של הכנסת, הם בעלי אופי "חוקתי". על כן, בדומה לפסיקה האמריקאית, בית המשפט הוא שמוסמך להצהיר באם חוק תואם את האמור בחוקי היסוד או לא. למעלה מ-15 שנה חלפו מאז אותה פרשה, ועד כה ביטל בית המשפט חוקים ספורים בלבד - כשמונה בסך הכל - רובם סעיפי חוק ולא חוקים שלמים. ה"ביקורת השיפוטית על חקיקה" - השם שבו מכנים את המהלך של ביטול חוק בבית משפט - מופעלת באיפוק ובריסון רב. בית המשפט איננו ממהר לפסול חוקים של הכנסת, ונוהג בכנסת דווקא בכבוד רב.

      עוד כותרות בנושא חוק החרם:
      הקונים בתל אביב לא מתרגשים
      מחאת מדבקות: צעירי מרצ סימנו מוצרים מההתנחלויות
      דרמה בכנסת: ח"כ זועבי הוצאה בכוח מהמליאה

      לא בטוח שהחוק כולו לא חוקתי

      בין המקרים האחרונים שבהם בוטל חוק של הכנסת אפשר למצוא את החוק שהסדיר הקמתו של בית סוהר פרטי. בית המשפט קבע כי החוק המאפשר את הקמתו של בית סוהר שינוהל ויופעל על ידי תאגיד פרטי, פוגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בזכויות החוקתיות לחירות אישית ולכבוד האדם של אותם האסירים שאמורים לרצות את עונשם באותו בית סוהר. כמו כן, ביטל בית המשפט העליון סעיף בחוק סדר הדין הפלילי, שאפשר להאריך את מעצרו של חשוד בעבירות ביטחוניות שלא בנוכחותו. אבל גם חקיקה שיש בה קשיים אינה מבטיחה התערבות של בג"ץ. יש לזכור כי בשנה האחרונה פסק בית המשפט העליון, כי חוק היסוד שעל פיו יש בישראל תקציב דו שנתי, הוא בעייתי ורצוף "קשיים". ועם זאת- ההסדר הזה לא בוטל.

      העתירה כנגד חוק החרם מבוססת על כך שהחוק פוגע בחופש הביטוי, ואולי אף בעקרון השוויון. יש קושי בכך שהופכים קריאה של אדם לחרם כנגד המדינה או כנגד התנחלות למעשה בלתי חוקי ונושא בצידו עונש (אם כי עונש "אזרחי"). יש קשיים משפטיים לא מבוטלים בחוק, וכבר אמר היועמ"ש ויינשטיין כי החוק מהווה "קו אדום" מבחינה חוקתית. אבל לא בטוח שהוא כולו לא חוקתי.

      והערה לסיום: תהא אשר תהא החלטת בג"ץ בעניין, יותר מכל מעיד חוק החרם על חולשתה של הכנסת. על כך שחלק מחברי הכנסת לא הפנימו את תפקידם כמייצגים וכנאמנים של כלל הציבור. הכנסת היא הבית המשותף של המדינה. המקום שהוא לב הפשרות. מקום המכבד את המסגרות המשותפות של החברה הישראלית כולה, ואת ערכיה הבסיסים. מקום שבו לא רק פועלים מכוחו של הרוב, אלא גם מכבדים את ערכי המיעוט. התבטאויות פוליטיות קשות, ואף קריאה לחרם על תושבי ההתנחלויות, הן לעיתים מקוממות, מרגיזות ואולי אף לא ראויות. אולם חברה דמוקרטית וחופשית נמדדת בסובלנותה כלפי דעות אלה. מקומו הטבעי של הויכוח על החרם הוא בשיח הציבורי ולא בבית המשפט העליון.