דמעות בין ההריסות: היפנים מחפשים את יקיריהם

ארבעה ימים אחרי רעש האדמה והצונאמי הקטלני, רוב רובם של מיליוני הניצולים במוקד האסון, בחופים הצפון מזרחיים של האי הונשו, טרם התפנו לעסוק במלאכת השיקום. גם החששות מאסון גרעיני, שטורדים את רוב המדינה, נמצאים אצלם בעדיפות משנית, וכך גם המחסור במצרכים, כמו גם הקור המקפיא. הם עסוקים בעיקר בדבר אחד - ניסיון לברר מה עלה בגורל יקיריהם, שעדיין מוגדרים נעדרים. הם מעבירים את ימיהם במעבר בין מקלט למשנהו או בשיטוט בין ההריסות, בניסיון לאתר את המקום שבו עמד פעם הבית. מעל 10,000 בני אדם נהרגו באסון, לפי ההערכות האופטימיות ביותר, אך עד כה זוהו פחות מאלף גופות.

כתבת רשת סקיי הביאה היום את סיפורה של שוקו איזאווה, אותה פגשה על הגשר בדרך לכפר איוואנווה, שם גרה אמה בת ה-99. במשך יומיים סרקה את מחנות הפליטים, ולבסוף, משנואשה, פנתה כמוצא אחרון לכפר עצמו - אלא שבתוך הבוץ, היא אפילו לא הצליחה לזהות היכן עמד בית אמה. "אני לא מזהה כלום", היא מתייפחת, מרימה פיסת וילון ומנסה לתהות אם היה תלוי בבית אמה או אחד משכניה.

"אני מחפש את הוריי ואת אחי הגדול", סיפר אתמול לרויטרס יוקו אבה, תושב העיירה רוקיזנטקאטה שנחרבה. "כמו שהעניינים נראים, אני מתחיל להבין שהם לא שרדו. הייתי מאוד רוצה לספר לקרוביי שחיים הרחק מכאן שאני בחיים, אבל אני לא יכול, כי קווי הטלפון עדיין לא עובדים".

בכפרים רבים אמנם ניתנה התרעה לפני בוא הגלים, ורבים מתושביהם הספיקו להימלט - אך הזקנים, ובהם ככל הנראה גם אמה של שוקו והוריו של יוקו, התקשו ונותרו מאחור. ולמרות זאת, המחפשים אינם אומרים נואש. לאחר ששלף עוד שתי גופות מתוך מכונית הפוכה, אמר אחד החיילים שנפרשו בכפר איוואנווה: "אנחנו ממשיכים לפעול לפי ההוראות - כל עוד יש שמץ של סיכוי למצוא מישהו בחיים, נמשיך בחיפושים".